גיליון 242, טבת תשפ”ה
“ללא היסוס פסעתי לעבר החנות פנימה, כובש בדוחק את התרגשותי. דממה עמדה בה ואפלולית כבבית גנזים. צינה רחשה. מדפים עמוסים ספרים עד לתקרה. אדם לא עמד לפני ודומה הייתי בעיני כמתגנב. או אז עלה קול מירכתי החנות, יא, כן, ולא יסף. נחרדתי. לא מצאתי בי אומץ לענות. אז חזר הקול וקרא יא, כן, וקרחת מבהיקה נתנשׂאה, פנים עגולים נגלו סמוקים, עיניים גדולות ותכולות, שפתיים בשׂרניות, וגוף איתן, שמנמן. האיש מילמל עוד מספר מלים בלשון לא מובנת לי, גרמנית, והיה כמדבר אל עצמו. רגע עמדנו שנינו דוּמם, צופים זה בעיניו של זה. הטלפון צלצל והאיש נטל את השפופרת ובקול בטוח השיב לתוכה: לודביג מאיר” (עזרא המנחם, סיפורים מירושלים, תל אביב 1981, עמ’ 89-88).
לודביג מַאיֵר ייסד בשנת 1908 חנות ספרים ברחוב יפו, מול מגרש הרוסים. בירושלים, כידוע, אורך החיים של עסקים אינו ארוך במיוחד, אבל חנותו של מאיר גילתה את סוד חיי הנצח. היא קיימת עד ימינו, ברחוב שלומציון 4, והיא מחזיקה בתואר המכובד של חנות הספרים הוותיקה בירושלים.
לודביג מאיֵר נולד ב-1879 בפרנצלאו (Prenzlau), עיירה הסמוכה לברלין. כבר בצעירותו התנסה בסחר בספרים, וראה בכך את עתידו המקצועי, אבל לא על אדמת גרמניה. כך הוא סיפר:
“כציוני מושבע ובעל הכרה באתי לכלל החלטה כי רק בארץ ישראל יוכל יהודי לחיות חיים יהודיים מלאים […] יכולתי להקדיש מחשבתי לאפשרות העלייה לארץ כדי להקים בה בית מסחר ספרים משל עצמי” (לודוויג מאיר, מזכרונותי, ירושלים [תשכ”ח], עמ’ 4).
את המענה לשאיפותיו מצא מַאיֵר בתנועה הציונית, שהחלה באותה תקופה לגבש את מוסדותיה. הוא אף זכה להיוועד עם הרצל בקונגרס הציוני ה-6, שהתקיים ב-1903 בבָזל. יש לציין, שיוזמתו של מאיר לא הייתה הראשונה מסוגה. כבר ב-1899 נוסדה בירושלים חנות הספרים הראשונה מיסודו של שלמה ישראל שריזלי, המכונה שי”ש. שי”ש היה פעיל ציבורי ידוע בחברה הספרדית בירושלים, ולפרנסתו ניהל בית דפוס, תרגם והוציא לאור עשרות ספרים ומכר ספרים בביתו שבשכונת אוהל משה (במלחמת העולם הראשונה נאלץ שי”ש למכור את מכונת הדפוס לתורכים והוא עצמו גויס לצבא התורכי ונשלח לאנטוליה. בתום המלחמה שב לירושלים אך לא חידש את בית הדפוס. הוא התמקד מעתה במכירת ספרים, ולימים נדדה חנותו לרחוב יפו, למבנה שהיה במקומו של מרכז כלל בימינו).
מַאיֵר אולי ראה בשי”ש תקדים חיובי, והוא ביקש את תמיכתם של ראשי התנועה הציונית, ובהם דוד וולפסון וארתור רופין, אבל הופתע לגלות שהם נרתעו מיוזמתו. וולפסון נימק זאת בכך שלדעתו הסיכון הכלכלי בפתיחת חנות ספרים בירושלים גבוה, ואם הוא ייכשל וישוב לגרמניה נזקו יהיה גדול מתועלתו. מאיר התאכזב אך לא נרתע, ופתח את חנותו, שהציעה ספרים במגוון שפות – גרמנית, צרפתית, אנגלית, רוסית, ערבית, יידיש ועברית. בירושלים נמצאו לקוחות רבים שצרכו את השפות הללו, וחנותו התמלאה עד מהרה בקוראים ממגוון עדות, דתות ולאומים.
לודביג מאיר ורעייתו הראשונה הידוויג בפתח חנות הספרים ששכנה ברחוב יפו ליד מלון פאסט, ממזרח לכיכר צה”ל של ימינו. שימו לב לכיתוב העברי למעלה מימין – “ספרים עבריים”. 1911.
בשנת 1913 פרצה ‘מלחמת השפות’ – מאבקם של תומכי החייאת השפה העברית. מאיר תמך בהצבתה של העברית כשפת הלאום היהודי המתחדש, וספג בשל כך גידופים וחרמות כלכליים. אולי התנחם בכך שבין לקוחותיו נמנו מנהיגי ‘מלחמת השפות’ אליעזר בן יהודה ודוד ילין, וסופרי היישוב העברי חיים נחמן ביאליק ואחד העם.
בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. הדי הקרבות לא הגיעו לירושלים, אבל עורקי המקורות הכספיים נעצרו, והעיר נקלעה למצוקה כלכלית עד כדי רעב ממש. חששותיהם של וולפסון ורופין התאמתו, כאשר לודביג קיבל במפתיע צו גיוס לצבא הגרמני. הוא ורעייתו סגרו את חנותם, ואת ארגזי הספרים הפקידו למשמרת במחסני בנק אנגלו-פלשתינה (אפ”ק) בעיר העתיקה. אגב, האיש שהופקד על שמירתם היה אחד מעובדי הבנק, עזרא המנחם, שמדבריו ציטטנו לעיל.
משפחת מַאיֵר חזרה לברלין, שם פתח לודביג שוב חנות ספרים. הוא הנהיג חידוש מסחרי – משלוח ספרים בדואר לכל רחבי העולם. בכך הקדים בכמה דורות את ענקית הרשת אָמָזון. בינתיים נולד ללודביג בנו הבכור הרמן, אשתו הראשונה נפטרה, הוא התחתן בשנית ונולד לו בן נוסף – רפאל. בבוקר ה-1 באפריל 1933 נדהם מאיר לגלות שלט בפתח חנותו שמזהיר מפני קנייה בבית עסק של יהודים. חודשיים קודם לכן עלו הנאצים הארורים לשלטון, ומַאיֵר הבין שהעתיד לא נמצא עוד בגרמניה.
חייליי אֶס-אַה (S.A.) נאצים תולים כרזה על חלון בית עסק בבעלות יהודים בברלין, ובה כתוב: “גרמני, הגן על עצמך. אל תקנה מיהודים”. 1.4.1933 (מקור: Deutsches Bundesarchiv).
לודביג מאיר ורעייתו ארזו את מטלטליהם ואת בניהם, ושבו לירושלים. לא הייתה זו העיר שלודביג זכר – העות’מאנים כבר לא שלטו כאן, ואת מקומם תפסו הבריטים. הוא מצא מקום מתאים לחנות ספרים המחודשת ברחוב סטיוארט (רחוב כורש של היום), אך ב-1935 החליט להעבירה למיקומה הנוכחי ברחוב פרינסס מרי, הלוא הוא רחוב שלומציון של ימינו. החנות של לודביג מאיר שימשה בו זמנית גם כספרייה, כאשר הציע בה גם ספרים להשאלה ולהחלפה. הוא קרא לה ‘ספריית המאסף’.
גלויית פרסום לחנות הספרים, ראשית שנות ה-30 (מקור: ארכיון קק”ל).
חנות הספרים צלחה את כל תלאות תקופת המנדט, אף את ימי הסגר סביב מגרש הרוסים (‘בווינגרד’) מאז 1946, וגם את ימי מלחמת השחרור. אגדה משפחתית מספרת, שאסתר, אשתו של הרמן, בהיותה בהריון, מצאה מחסה מאחורי הספרים מפני צליפות הערבים.
צלקות ירי בקיר החזית של חנות הספרים, מזכרת משנת 1947 – מלחמת השחרור.
בתוך כך נפתחו חנויות ספרים ‘מתחרות’ בירושלים, ולודביג מאיר איבד את בכורתו. אחת מהן הייתה לא הרחק משם – ברחוב יפו 39 – חנותו של אחד, יחזקאל סטימָצקי שמו, שעלה לירושלים מלטביה.
הרמן ורפאל מַאיֵר החלו לעבוד עם אביהם בחנות, ולשם כך אף נשלחו ללונדון ללמוד מסחר ספרים. בשנת 1959 צורפו הבנים כשותפים לעסק של אביהם. הם קיבלו את הזיכיון לפתיחת חנות הספרים של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, אבל לא זנחו את החנות המשפחתית ברחוב שלומציון. מאיר האב נפטר בשנת 1978 בגיל 99, תשע שנים אחרי שהפסיק לעבוד בחנות. רק אחרי שהפסיק למכור ספרים הוא החל לקרוא אותם, קודם לכן לא מצא לכך זמן. כך הוא הסביר.
ביום סתמי אחד בשנת 1993 נתקל מרסל מרקוס באקראי במודעה קטנה בתחתית הדף של עיתון מרופט: חנות ספרים בירושלים למכירה. מרסל היה אז רב קהילה בברן שבשוויץ. הוא לא חלם מעולם על עתיד כזה, אבל משהו במודעה שבה את לבו, ובעקבותיה הוא עלה לארץ והחל לנהל את חנות לודביג מאיר, תוך שהוא שומר על השם והמותג המקורי. מרסל מרקוס הוא זה שמנהל את חנות הספרים מאז ועד ימינו. לא רק שְׁמה של החנות לא השתנה, גם עיצוב הפנים לא השתנה כמעט מאז שנות ה-30. מדפי מתכת ועץ קשישים נושאים על גבם את משקל הספרים לאורכה ולרוחבה של החנות. וכן, יש גם ספרים שנחים על משכבם על אותם מדפים ממש מאותם ימים ממש.
מרסל מרקוס מול שולחן העבודה בחנותו.
שאלתי את מרסל מה סוד הקסם בחנות ספרים, ובכלל האם במציאות חיינו היא עסק רווחי? הוא חייך במרירות וענה:
“אם אתה מתכוון לרווח כלכלי, זה לא המקרה כאן. הרווח הוא אחר, אני פשוט נהנה להיות פה”.
אבל איזו הנאה יש בחנות שרלוונטית לאנשים שהולכים ומתמעטים? אני מקשה, ומרסל משיב:
“זו השליחות שלי. לחברה שלנו חשוב שיש חנות של ספרי איכות, ספרי היסטוריה, ארץ ישראל, פילוסופיה, פסיכולוגיה ויהדות. זה חלק חשוב מהתרבות שלנו. את הספרים שאתה רואה כאן לא תמצא בחנויות הספרים הפופולריות. גם אם מישהו נכנס ולא קונה, לא נורא. חשוב שהוא לפחות יראה וימשש את הספרים האלה”.
