מאורעות תרפ”ט (1929), שהסתיימו בהרג של 133 יהודים ולחורבן קהילות ויישובים ברחבי הארץ, היו נקודות מפנה היסטורית בתולדות היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל ובינם לבין שלטון המנדט הבריטי. לאחר הפרעות הקימו הבריטים ועדת חקירה בראשות השופט וולטר שוֹ (Shaw), שקבעה שהערבים היו אמנם אחראים לאלימות הרצחנית, אבל הצדיקה את חששם מפני השתלטות היהודים על הארץ. על רקע זה פרסמו הבריטים את ‘הספר הלבן’ השני, עליו חתם שר המושבות פאספילד, הקובע שיש להגביל את העלייה וההתיישבות. בצד היהודי העמיקה האכזבה מהבריטים, שנסוגו למעשה מהצהרת בלפור, והתחדד ההכרח בהקמת כוח מגן. בתוך כך, החל גל ‘העלייה החמישית’ (1939-1932), שהתגבר במיוחד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933. עם החמרת מצב היהודים בגרמניה החלה ה’העפלה’, תוך עקיפת המגבלות של הבריטים (‘עלייה בלתי לגאלית’).
בירושלים התנהלו ההכנות לקראת ראש השנה תרצ”ד כבימי שגרה. האירועים הסוערים לא השביתו את סליחות אלול עם שחר, שוק מחנה יהודה המה קונים וצעקות, בכיכרות הונפו תרנגולות הכפרות אל על, אבל האווירה הייתה מתוחה. רעיון המדינה העברית בארץ ישראל כבר היה נטוע בעומק לבם של יהודים רבים, אבל איש לא העלה בדעתו עד כמה שחורים יהיו העננים שיכסו את השמים בטרם תזרח השמש. המודעות שנמרחו על הקירות בשכונות היהודיות בישרו על דרשה שיישא הרב הראשי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בבית הכנסת ‘החורבה’ שבלב הרובע היהודי, ביום א’ של ראש השנה לפני תפילת מוסף. עבור רבים הייתה זו הזדמנות לשאוב כוחות נפש מאישיותו של הרב הנערץ.
את ההתרחשות שלקראת הדרשה תיאר אחד המשתתפים, אליעזר אֵלִינָר, שבאותם ימים היה מורה בתיכון ‘מעלה’ ובבית המדרש למורות ‘המזרחי’:
“ביום הראשון של החג בבוקר השכם נתגלה, כי רבים מאֹד הם האנשים, הרוצים לראות במעמד הזה ולשמוע מה ייאמר בו. עם אור היום ירדנו לכל ארוך רחוב יפו, השקט ביותר, גם בגלל השעה המוקדמת וגם בגלל קדושת היום (כי עדיין היו רוב החנויות ובתי המלאכה בכל הרחוב הראשי הזה בידי יהודים). הגענו לחומת העיר העתיקה, ונכנסנו לתוכה דרך שער יפו, בסימטאות הערביות שמעבר לשער כבר שקקו החיים בכל המולתם […]
המוני יהודים עברו ברגעים אלה על פנינו: רובם נשאו טליתות ומחזורים בידיהם, רבים הלכו ברחוב כשהם עטופים בטליתותיהם, מלבושיהם שונים ומקובצים מכל קצוי עולם, רבים הבגדים האירופיים, השחורים והחגיגיים, אחרים במלבוש מזרחי לכל סוגיו השונים, וביניהם מפוזרים לובשי תלבושת ירושלמית – מעיל קטיפה בצבע בולט, המגיע עד לארץ ושטריימיל רחב על הראש. הכל מכוונים להגיע לחורבה בעוד מועד, כדי לתפוס מקום טוב.
מרחוק הרגשנו בקבוצה מיוחדת, שהלכה והתקרבה. זו היתה קבוצת מלוויו של הרב: בני משפחתו ותלמידי ישיבתו ‘מרכז הרב’. בראש הלך הרב בקומתו ההדורה ובתלבשתו החגיגית. מעיל משי שחור דק עוטה את כל גופו עד כפות רגליו, לראשו חבוש השטריימיל הגבוה ועיניו נוצצות כברקים, ואף על פי כן הן מהורהרות וחולמות. כל העובר על פניו או המשיג אותו מאחוריו, משתחוה לו ביראת כבוד, והוא עונה בניענוע ראש לכל אחד. בני עדות המזרח מתקרבים אליו בהשתחויה ותופסים את ידו לנשקהּ, ערבים מצדדים עצמם כנבהלים מפני מראה ההוד, אף השוטרים הבריטיים וחיילי ‘הוד מלכותו’, הממהרים למלאכתם, מברכים אותו בהצדעה בגוף מתוח, והוא מחזיר להם ברכה בהגעת אצבע לשטריימיל.
פנינו אחור ונגרפנו בזרם. משחזרנו לסמטאות הצרות גבר הדוחק ביותר, איש לא ידע נפשו עד שפרצנו לתוך בית הכנסת. פה כבר נראתה לנו העמידה הצפופה כמרווחת. ואף על פי כן נדמה לי, כי איש לא יכול לשבת בבית הכנסת ביום ההוא: הכל היה מלא וצפוף – בין הספסלים, במעברים, מסביב לבימה ואף על יד החזן ולפני ארון הקודש. הכל עטופים טליתותיהם ומשתתפים בתפילה באימה וכובד ראש, ואין כלל מחשבה לצאת או לנוע” (הרב מ”צ נריה, מועדי הראי”ה, ירושלים תש”מ, עמ’ סז-סח).
בית הכנסת ‘החורבה’, 2016 (צילום: אלעד זגמן).
תמצית דרשתו של הרב תועדה בשתי גרסאות – האחת של אליעזר אלינר, שהובאה בספרו הנ”ל של הרב משה צבי נריה ‘מועדי הראי”ה’ (עמ’ סט-ע). השנייה של מאיר מֵדָן, עולה חדש צעיר בן 19, ומי שליָמים ינהיג את ‘ברית החשמונאים’ – תנועת נוער ציונית דתית ירושלמית, שלקחה חלק פעיל בפעילות המחתרות נגד הבריטים. גרסתו של מדן תועדה בקובץ ‘מאמרי הראי”ה’, בעריכתו של הרב אלישע אבינר (חלק א, עמ’ 269-268).
בדרשתו הציג הרב את שלוש הדרגות בכשרות השופר של ראש השנה:
- שופר של איִל – מצווה מן המובחר.
- כל שאר השופרות – בדיעבד.
- שופר כלשהו, אפילו שופר פסול (לפי גרסת אלינר), אפילו שופר מבהמת עבודה זרה של גוי (לפי גרסת מדן) – באין ברירה מותר, ובלבד שלא יברך עליו.
מכאן עבר הרב בדרשתו להקבלה לשופר הגאולה. הוא הסביר שגם בו יש שלוש דרגות:
- התעוררות לאומית בקדושה – באמונה בה’, בתורתו ובקדושת ישראל. זהו ‘השופר הגדול’ הנזכר בתפילת העמידה: “תקע בשופר גדול לחרותנו”. “בשם ‘שופר של משיח’ אנו מתכוונים להתעוררות ולדחיפה הגורמת לתחיָתו ולגאולתו של עם ישראל. התעוררות זו – היא התקיעה המקבצת את האובדים והנִדחים והמביאתם להר הקודש בירושלים” (גרסת מדן). לפי גרסת אלינר, מנה כאן הרב את גדולי הדורות שעלו לירושלים בשעתם – רמב”ן, ר’ יהודה הלוי, ר’ עובדיה מברטנורא, תלמידי הגר”א וחסידי הבעש”ט.
- ‘השופר הבינוני’ – של התעוררות לגאולה מתוך “הטבע האנושי הבריא” או “רצון טבעי פשוט באומה להקים את שלטונה בארצה, לקום ולהשתחרר, לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים” (גרסת מדן). כוונתו של הרב הייתה, ללא ספק, לתנועה הציונית בזמנו, שהציבה כמטרה את החזון הלאומי לעם היהודי בארצו, אך לאו דווקא על בסיס המקורות התורניים. הרב קוק התנגד בחריפות לגישה זו, אבל תמך בציונות וראה בה נדבך הכרחי בגאולת האומה. זהו ‘השופר הבינוני’ – אך הכשר.
- השופר הפסול, זה שאין מברכים עליו – כשרגשות הקדושה כבו וגם הכמיהה לגאולה הלאומית אבדה, ואין עוד ברירה אחרת, בא השופר הטמא ומשמיע את קולו הצורם. וכאן עזב הרב את הקו הרעיוני ופנה למישור הקונקרטי: “אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה, באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה [פרעות פֶּטְליוּרָה – הכינוי העממי לפוגרומים בשטח אוקראינה בשנים 1920-1917], היטלר וכו’ מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו – הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע” (גרסת מדן). לפי גרסת אלינר דברי הרב נאמרו מתוך בכי.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק נושא דברים בירושלים, שנות ה-20 של המאה ה-20 (מקור לא ידוע).
אליעזר אלינר המשיך לתאר את הדרשה ואת האווירה בתקיעות השופר בעקבותיה:
“הדברים היו מאירים ומוסברים, מתאימים לשעתם ולרגשות שומעיהם. כל אחד הרגיש שעכשיו מבין הוא יותר את הנעשה בעולם, וברור לו יותר יחסו למאורעות… והרב עבר בינתים להטיף דברי תנחומים: נצח ישראל לא ישקר, הבטחת ד’ ביד נביאיו לא תשוב ריקם […] ותקיעות זכּוֹת וברורות, אדירות ומרעישות, מתוך השופר הגדול של [בית הכנסת] חורבת ר’ יהודה החסיד, התנשאו במלוא כל הבניָן הרם. במקום הקודש הזה, בסמוך לכותל המערבי ולמקום בית המקדש, היו התקיעות נשׂגבות ומטהרות יותר מאשר בכל זמן ובכל מקום. והיה לב כל העם נרגש ורוטט, פתוח ולוהט, לקראת תפילת המוסף. תפילה כזאת לא התפללתי עוד כל ימי חיי” (שם, עמ’ ע).
הרב קוק נפטר כעבור שנתיים (1935). אחר כך פרצו בארץ מאורעות ‘המרד הערבי הגדול’, שנמשכו כשלוש שנים (1939-1936) ורק בודדים העזו להמשיך ולפקוד את בית הכנסת ‘החורבה’. בתוך כך, נכבשה פולין בידי הנאצים (1939), ומכונת הטרף הנאצית החלה בהשמדת יהודי אירופה. קולותיהם של שלושת השופרות התערבבו זה בזה, אבל קולו של השופר הפסול, ‘שופרו של עמלק’, היה החזק והמחריד מכולם. תחנוני האזהרה של הרב קוק בחלל הגבוה של בית הכנסת ‘החורבה’ הפכו בדיעבד לנבואת זעם. שלוש שנים בלבד אחרי תום מלחמת העולם השנייה קמה מדינת ישראל (1948). הרובע היהודי אמנם נעזב ובית הכנסת ‘החורבה’ הפך לעיי חורבות, אבל העצמאות היהודית חזרה לארץ ישראל ולירושלים. רק אז התברר שתקיעות השופר אכן היו אבני דרך במסע “לחרותנו”.
והמסע עוד לא תם…
9.2022
