שלום שוורצברד: סיפורו הנשכח של הנוקֵם הנועז

שלום שוורצברד בבית המשפט (עומד). מתחתיו, עורך דינו אנרי טורז. פריז, אוקטובר 1927 (מקור: Krasnay Niva, 13.11.1927).

הרצח עורר התרגשות רבה בעולם היהודי, וארגונים יהודיים שכרו למענו של שוורצברד את עורך הדין היהודי הבכיר אֶנרי טוֹרֶז. האם יד המקרה היא שטורז היה גם נכדו של עורך דינו של אלפרד דרייפוס? למרות הנסיבות השונות, לרבים באותם ימים הזכיר משפטו של שוורצברד את משפט דרייפוס.

משפטו של שוורצברד שהחל באוקטובר 1927 משך תשומת לב ציבורית ותקשורתית רבה. חבר המושבעים – שמנה 12 חברים – לא נדרש לרוב כדי להרשיעו ברצח, וכאשר נשאל אם הרצח היה מתוכנן ענה הנאשם בחיוב והסביר שעשה זאת בכוונה תחילה כדי לנקום את דמם של הרוגי הפוגרומים הנוראים. טורז הציג במהלך המשפט את המאורעות ותיאר את הזוועות, וכעבור שלושה שבועות הגיע המשפט לסיומו. לפני הקראת גזר הדין יצא חבר המושבעים להתייעצות של עשרים וחמש דקות, ובסופה הודיע כי מצא את שוורצברד… זכאי!
עד מהרה התפשטה הידיעה המפתיעה בכל העולם היהודי, ועוררה גל של התלהבות. תהלוכות וחגיגות ספונטניות התקיימו ברחבי אירופה, וכמובן גם בארץ ישראל. שוורצברד הפך לגיבור לאומי יהודי, ורבים כינו אותו ‘הנוקם’. הוא עצמו ידע שהמאבק הלאומי האמיתי אינו מתרחש על אדמת צרפת, אלא בארץ ישראל הכבושה בידי הבריטים. לכן ניסה לעלות ארצה, כפי שהסביר:

“כנראה לא כולם למדו מהנסיון של הימים המרים. שחיטות הדמים, הרדיפות והגזירות בזמן המלחמה וכל מה שנעשה גם עכשיו בפולניה, רומניה, אונגריה, ליטא, לא פקחו עדיין את עיני היהודים לחשוב: מה יהיה הסוף? האומנם נחוץ הדבר שעם ישראל יהיה תמיד ובכל מקום השׂעיר לעזאזל בעד כל מהפכה וקונטר-מהפכה? ואני אמרתי: אצא לי בעקבות החלוצים שהשליכו אחרי גֵּוָם את מלאכת היד הקלה ואת תִּסְבוכת המוח הקשה ואתחיל לחצוב אבנים, לנטוע עצים ולחרוש שדות, ואם כי כבד הדבר, כבד ולא ברוך-תודה, אף על פי כן טוב הוא מן ההשפלות הגשמיות והרוחניות על כל צעד ושעל, טוב הוא בתור בסיס לקיום אנושי חפשי בעתיד” (שורצברד, שם, עמ’ 155-154).

אך הבריטים סירבו לאשר את כניסתו של שוורצברד לארץ. בינתיים המשיך להתגורר בצרפת והקדיש את זמנו לסיוע ליתומים יהודים ממזרח אירופה. בשנת 1937 יצא לדרום אפריקה במטרה לגייס כספים להוצאה לאור של אנציקלופדיה יהודית כללית ביידיש. מותו פגש אותו כעבור חודשים אחדים בקייפטאון, בגיל 49. כשנפתחה צוואתו התברר שהוא מבקש לטמון את עצמותיו באדמת ארץ ישראל. בשנת 1968 קוימה צוואתו, והוא נקבר, כאמור, במושב אביחיל – בין חלקת ‘הגדודים העבריים’ שלחמו לצד הבריטים במלחמת העולם השנייה (גרעין של יוצאי הלוחמים הללו הקים את המושב) לחלקת הקברים הצבאיים.