גיליון 291, שבט תשפ”ו
פעם קראו למקצוע הזה ‘מגיד מֵישרים’, או ‘מַגיד דְּמָתָא’ (המגיד של העיר, בארמית). זהו הדרשן. כדי להיות דרשן לא נזקקת להומור של סטנדאפיסט וגם לא למצגת מרהיבה עם קישורים לסירטונים. הכישורים שנדרשו היו, בראש ובראשונה – מעמד מוכר של חכם ובקי בתורה, אחר כך כל השאר: כישרון לרתק את קהל השומעים וחושים תיאטרליים, הכוללים תנועות גוף דרמתיות והתפרצויות בכי כמו-ספונטניות, שמרעידות את לבבות המאזינים וגורמות להם להזיל דמעה. דרשה טובה לא הייתה דרשה שמתכוננים אליה, ולא כזו שלקראתה מחלקים דפי מקורות. דרשה טובה היא דרשה ה’נשפכת’ מגרונו של הדרשן ומתנהלת מאליה בקפריזות ובאסוציאציות חופשיות. מקצוע הדרשנות לא דרש הכשרה מקצועית ותעודה, אלא רק אינטואיציה טבעית ובריאה ו…גרון ניחר.
הדרשן הירושלמי – בה’ הידיעה – עד אמצע המאה ה-20, היה ר’ בן ציון ידלר, יהודי אשכנזי חרדי גבוה וצנום כלולב, לבוש בקַפְטָן (גלימה ארוכה ורחבה) ירושלמי מרופט, מגבעת שחורה דהויה לראשו ופאות דקות ללחייו. כדי להכיר אותו מקרוב, נקדים ונספר מעט על בית גידולו:
במחצית השנייה של המאה ה-19 לא יכלו הבאים בשערי בית הכנסת ‘החורבה’ שברובע היהודי להתעלם מבתי העסק שנוהלו בידי נשים ליטאיות, שפתחיהם נמצאו לצדיו של המבוא אל בית הכנסת. כיום פתחים אלו אטומים, אך בעבר פנו אל הרחוב. מצד ימין הייתה חנות למוצרי חלב של מלכה ידלר. ב-1867 החליטה עם בעלה, יצחק זאב ידלר, לעזוב את ביתם ועסקיהם בליטא ולעלות לירושלים. אביו של יצחק זאב ידע אלו קשיים צפויים לבני הזוג ולשלושת ילדיהם הפעוטים, וגזר על בנו להישאר. רק לאחר שמלכה, בעצה אחת עם בעלה, התריעה בפניו שאם יעכב את בנו היא תתבע ממנו גט, נאות האב לתת להם את ברכתו. כך סיפר ר’ בן ציון (ב’ יאדלער, בן יכבד אב, ירושלים תש”ח, א, עמ’ ו):
רחוב היהודים ברובע היהודי, ליד הכניסה לבית הכנסת ‘החורבה’ (צילום: אלעד זגמן).
בתום מסע מפרך באו לירושלים, וכאן הגיעו לחרפת רעב. מלכה למדה ערבית, כדי להתמצא בשוק המקומי, ופתחה חנות, בשעה שבעלה הרביץ תורה בחצר החורבה. לבנם שנולד בירושלים בשנת 1872 קראו בן ציון. בן ציון גדל ובגר והצטיין בלימודיו בישיבת עץ חיים, בראשותו של הרב שמואל סלנט. הרב סלנט הוא זה שזיהה את כישוריו המיוחדים, וציווה עליו לשאת את משא הדרשנות. עד מהרה עשה לו שֵׁם – לעתים הוזמן לבתי הכנסיות האשכנזיים ברחבי העיר ומילא את אולמותיהם. לעתים פשוט נעצר באופן ספונטני בפינת רחוב והחל להרעים בקולו מעל גבי במה מאולתרת, כשמסביבו נאספים עוד ועוד עוברי אורח:
“ר’ בן ציון אינו זקוק לקהל שומעים, אף לא לבמה. הופך הוא ארגז ירקות על גבו, עולה עליו, דופק בסטנדר ומיד הדרשה קולחת מפיו. שעה-שעתיים. אין מרגישים בו עייפות. הצרידות איננה שלטת בקולו. ‘וכי מדבר אני בפני אנשים’ – הוא אומר – ‘מדבר אני בפני מלך מלכי המלכים, ובפיו אין עייפות ואין תשישות’. מעולם אין הוא מתכונן לדרשה. הוא תמיד מעודכן, מוכן. הפסוקים והמדרשים מצויים תמיד בפיו, והוא חורזם ומשלבם אחד במשנהו, מעשה אמן” (י’ גליס, מגדולי ירושלים, ירושלים תשכ”ז, עמ’ רנח-רנט).
סבורים שהוא הדמות שמאחורי השם הספרותי-ההיתולי ‘רבי גרונם יקום פורקן’, בסיפורי ש”י עגנון:
“[…] שכל מאה שערים נתכנסה בתוכה, כדי לשמוע את רבי גרונם יקום פורקן […] וכמה מניינים מקיפים אותו מכל צדדיו, חוץ מנשים שעמדו על פתחי החנויות ודחקו לשמוע. ודבריו מעופפים כחיצים ופניו בוערות כלפידים, וקולו הולך מסוף מאה שערים ועד סופה, וכל פעם יוצאת מפיו אנחה או גניחה או יבבה או יללה, וכן מלבם של שומעים, והוא זורק גופו אילך ואילך, ועוצם עיניו ופותחן, וזורק ידיו ומחזירן ומכה על לבו […] עד שר’ גרונם עומד ודורש החווירו פניו פתאום, ואף זקנו דומה שהחוויר. פתח את פיו בבהלה וביקש לצעוק. נתעוותו לסתותיו ונסתלק ממנו כח הדיבור. ושתי עיניו בלטו כשני כדורים שיצאו מתוך רובה לרשות הרבים. הביט בעינים קשות כנגד כל העם. היה כל העם סבור שנתרגש ר’ גרונם כל כך מעוון הדור ונתרגשו אף הם. מי שכֹּחו בפיו נתאנח, מי שאין כחו בפיו גילגל עיניו כלפי מעלה” (ש”י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 584–587).
כרזת רחוב, אוסף הספרייה הלאומית בירושלים.
נאה דרש ר’ בן ציון, נאה קִיֵים. כמו רבים מבני היישוב הישן בירושלים בזמנו, עקב גם הוא בתסכול ובדאגה אחר השינויים המתחוללים בפניה של ירושלים. רוחות תרבות חדשות וזרות החלו לנשב מכיווּן אירופה, ובעיר הקודש החלו להלך יהודים ‘חדשים’, שדגלו בפתיחות לקִדְמה הטכנולוגית ולמודרניזציה ודרשו להכניס לבתי הספר תוכניות לימוד שכוללות לימודי שפות והכשרה מקצועית. גם הוא חרד מפני האיום על חומות היישוב הישן האדוק ושמרני, אבל בניגוד לרבים מחבריו הוא הבין שבמלחמת התרבות הזו לא די לזעוק, להתפלל ולהדפיס כרזות חרם, אלא לפעמים כדאי להתבונן בהישגיו של היריב ולהציב אלטרנטיבות לחידושים שהוא מציג.
ר’ בן ציון ידלר הבין שהתנגדות גורפת לרעיון החדש של גן ילדים לא תעמוד במבחן המציאות, וכדי לבלום את ההשפעה המודרנית יש ליצור דגם חלופי – גן ילדים ברוח היישוב הישן. ב-1923 הוא ייסד ברובע היהודי (בקרבת רחוב החצוצרות 2 של ימינו) גן ילדים כזה, שהיה הראשון מסוגו. ר’ בן ציון הבין גם, לפי אותה גישה, שהמלחמה בחינוך הבנות נדונה לכישלון. לפיכך הגה ‘חדר’ לבנות, והקים ב-1921 את הסניפים הראשונים בעיר העתיקה (ברחוב חב”ד 76) ובשכונת מאה שערים. כך הוא הסביר:
“לאחרונה באו המקילים ופרצו את הפירצה באמרם כי הילדות הן פטורות מלימוד התורה, לכן יש להן זמן ללימודי השפות הזרות ולא יושחתו [=יושפעו לרעה] מדברי המורים והמורות החֹפשים [=החילונים]. ובאמת הוא בהיפך, שהילדות נשחתות יותר מהילדים מדברי המורים הכופרים המסיתים והמדיחים, הן כמאמר חז”ל ‘נשים דעתן קלות’, וכן משום שהילדים לומדים עכ”פ תלמוד ואגדות חז”ל, וקדושת הלימוד משפיעה על הילדים, ומעט של האור דוחה מן החושך הרבה, אבל הילדות שאין הן [מושפעות מ]קדושת הלימוד נשחתות מדברי המורים הכופרים” (ב’ יאדלר, בטוב ירושלים, בני ברק תשכ”ז, עמ’ צו).
החינוך לבנות בבתי ספר היה מהפכני במושגי ‘היישוב הישן’. למדו בהם גם לימודי חול, אבל ברוח ‘ישראל סבא’. למשל, שיעורי טבע נקראו ‘נפלאות הבורא’, ואת ערכי הטבע הכירו התלמידות דרך המקורות היהודיים בלבד. כמו כן, הלימודים התנהלו ביידיש, ובשום אופן לא בעברית, שהייתה מזוהה עם המשכילים והציונים, בני היישוב החדש. לימים, על בסיס בתי הספר לבנות מייסודו של ר’ בן ציון ידלר, צמחה רשת החינוך בית יעקב לבנות חרדיות.
ר’ בן ציון ידלר (מקור: ד’ תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, תל אביב 1949, ג, עמ’ 1219).
בנוסף לאלה, נשא ר’ בן ציון גם במִשְׂרת המשגיח על כשרות הגידולים החקלאיים (תרומות ומעשרות, שביעית וטבלים) במושבות, מטעם רבני ירושלים ומטעם הרב קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל המנדטורית, וסבב לעתים קרובות ברחבי הארץ – ממטולה ועד באר טוביה – כשהוא רכוב על חמור. במסגרת תפקידו זה התוודע לאנשי המושבות, חקלאים עמלי כפיים, שהיו רחוקים מאוד מאורח החיים הירושלמי הישן. הוא הצליח למצוא עמם שפה משותפת, ומתוך השתדלותו לקרבם לתורה ולמצוות התקרב גם הוא אליהם ולמד להעריך אותם וללמד עליהם זכות. כאשר שב ממסעותיו לירושלים כבש שוב את דוכני הדרשות וסיפר בהתפעלות לקהל מאזיניו על אותם יהודים ‘רחוקים’, שהם עצמם כנראה לא ראו מימיהם. כך, למשל, העיד הרב יהודה ליב מימון:
“על דבר הדרשה הזאת הודיעו מודעות קטנות ככף איש, בלי כל רעשנות יתרה כנהוג כעת, ובכל זאת נעים היה לראות איך נהרו המונים המונים, תחת גשם שוטף ורוח סועה עוד מלפני המועד המוגבל, והדוחק הולך וגדול עד אפס מקום. הוא הרבה לספר בשבח אחינו שבמושבות ההן, ולפי דבריו יותר מתשעים אחוזים הנם יראים ושלמים, הנזהרים אפילו על איסור קל שבדברי סופרים, ומה ששומעים פעם על דבר איזה חלול שבת, זהו רק מאנשים בודדים שאין להתחשב עמהם כלל” (מ”י נחמני, מסע התשובה והאהבה, תשע”ד, עמ’ 80).
מתוך עיתון קול ישראל, 31.10.1940
ר’ בן ציון ידלר (מקור: [י”ב הלוי הורוויץ], אלה מסעי, מבשרת ציון תשס”א, עמ’ 24).
ברקע פעילותו במושבות היה ר’ בן ציון ידלר בין יוזמי ‘מסע המושבות’ באביב תרע”ג (1913), שנרתמו לו יחדיו הרב אברהם יצחק קוק, רבה של יפו והמושבות, שנרדף על ידי אנשי היישוב הישן בשל הזדהותו עם הרעיון הציוני, והרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים. על המסע ההיסטורי כתבנו כאן:
מטרות ‘מסע המושבות’ היו חיזוק הזהות היהודית ושמירת המצוות בקרב המתיישבים, וריבוי אחדות וחיבור בין חלקי העם השונים. ר’ בן ציון ידלר, בכוחו הכריזמטי המיוחד, הצליח להיות הגשר שחיבר בין העולמות השונים. נאה דורש, נאה מקיים. הוא נפטר ביום ט”ו באב תשכ”ב (15.8.1962) ונטמן בהר המנוחות.
