בלב העיר העתיקה, ממש במפגש הרבעים ומעל צומת סמטאות השוק המרכזיות, נמצאת רחבה גדולה שאינה אלא רצף מתמשך של גגות – ‘גגות גליציה’. סיפר ש”י עגנון (שהיה גליציאני בזכות עצמו):
“עמד לו אביגדור קרא על גג ביתו והשקיף על העיר. בית בבית נוגע, וגג בגג. יכול אדם לעבור מסוף ירושלים ועד סופה דרך גגות בתיה. ‘כעיר שחוברה לה יחדיו’, קָרָא אביגדור בלשון התהלים, ונתאנח אנחה גדולה ומרה. מחוברת היא ירושלים על ידי בתיה ומחולקת על ידי יושביה. מי גרם לך ירושלים שהגעת לידי כך? יודע היה אביגדור קרא את הגורמים, אף על פי כן לא זזה אותה השאלה מפיו, שברוב הימים היתה לקינה” (ש”י עגנון, פתחי דברים, ירושלים ותל אביב תשס”א, עמ’ 96).
מדוע דבק בגגות הירושלמיים הללו שמו של חבל ארץ מזרח־אירופי (בימינו בפולין ובאוקראינה) – גליציה? משום שלא הרחק מכאן, בשוליה הצפוניים של רחבת הגגות, שכנה מאז אמצע המאה ה-19 שכונתם של אנשי ‘כולל גליציה’ – או בשמו הרשמי ‘כולל חיבת ירושלים לעדת גאליציֶען’ – הארגון שניהל את החסידים יוצאי אוסטריה, גליציה וקרקוב בעיר הקודש. בלחץ המאורעות שפרצו בשנת 1936 ניטשה חצר גליציה. ב־1987 קבעו תלמידי הרב זילברמן את בית המדרש המרכזי לישיבת ‘אדרת אליהו’ בתחומי בית הכנסת הקדום, עד 1999 השלימו את מלאכת השיקום של החצר, והם מחזיקים במקום עד היום.
נשוב אל הרחבה עצמה. חלקה הדרומי של הרחבה מרוצף באבן, לעומת חלקה המרכזי והצפוני המכוסה בבטון. מי הפסיק את עבודת הריצוף, ומדוע לא חוּדשה? את התשובה לשאלה קיבלתי בסיור אישי שערכתי באפריל 2015 עם עמוס אונגר, מי שהיה המנכ”ל הנמרץ של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בשנות השמונים של המאה העשרים.
קצה השטח המרוצף בגגות גליציה, המציין את גבול הרובע היהודי. מבט לדרום. ברקע – בתי הרובע היהודי.
לקו הריצוף משמעות פוליטית טעונה במיוחד – זהו קו ההפקעה. ההפקעה היא החלת בעלות המדינה על נכסים – קרקעות ובתים – בתמורה לפיצוי בעליהם. ב־11 בינואר 1968 אימצה ממשלת ישראל את מדיניות ההפקעות בירושלים, והחלה בהכשרת הגן הלאומי סביב חומות העיר העתיקה ובבניית שכונות יהודיות גדולות (רמת אשכול, מעלות דפנה, סנהדריה המורחבת, גבעת שפירא, תלפיות מזרח, נווה יעקב, רמות, גילֹה, פסגת זאב והר נוף) במרחב ירושלים.
בעיר העתיקה – ובכלל זה ברובע היהודי החרב – הייתה מפת בעלויות הנדל”ן מסובכת במיוחד: נכסי וַקְף (הֶקְדֵּש מוסלמי), הקדשים יהודיים, נכסי נפקדים, רכוש ממשלתי ירדני, כנסיות, רכוש פרטי, חזקות דיור ועוד. הנחת היסוד הייתה שלא ניתן לְרצות את כל בעלי הרכוש, שהם רבים ומגוונים מאוד, ובלא הפקעה גורפת של הנכסים לא תקודם כל תכנית לשיקום הרובע. לכאורה זהו פתרון נוח, שכן הוא מעגן בחוק את סמכותה של המדינה לפעול בהתאם לצרכיה, אבל כשמדובר בעיר העתיקה הוא עלול לפגוע במרקם הפוליטי והדתי, השברירי ממילא, ולעורר תגובות בין־לאומיות נזעמות.
קצה השטח המרוצף בגגות גליציה, המציין את גבול הרובע היהודי. מבט לצפון.
האדריכל אהוד נצר (כן, זהו אהוד נצר שהתפרסם לימים כארכאולוג של התקופה ההרודיאנית) התבקש לשרטט את גבולות הרובע, ובינואר 1968 הגיש את מסקנותיו. מתוך כ־850 דונם – שטחה הכולל של העיר העתיקה – הוגדרו כ־120 דונם כשטחו של הרובע היהודי: מצפון – רחוב השלשלת; ממזרח – המצוק שמול רחבת הכותל; מדרום – רחוב בתי מחסה (כביש הגישה לכותל); וממערב – רחוב חב”ד, עם הסתעפויות ממנו מערבה. היקף זה שיקף את ממדי הרובע בשנות השלושים של המאה העשרים, והוחלט כי זה השטח שיופקע. צו ההפקעה ברובע היהודי פורסם ב־18 באפריל 1968.
תכנית גן הגגות (מ’ נאור [עורך], הרובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים, ירושלים 1987, עמ’ 346).
בראשית שנות השמונים הגו ראשי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע רעיון להקים פַּארְק טובל בירק על ‘גגות גליציה’. בפארק, ששטחו המתוכנן נאמד בכ־6,000 מטרים רבועים, תוכננו פינות לבילוי ולמנוחה, וחלקו המוגבה במערב יועד לעמדת תצפית תיירותית ובית קפה. המתכננים סברו שמיקומו במרכז העיר העתיקה, ובאזור ההשקה שבין הרבעים השונים, יתרום לקירוב האוכלוסיות וליצירת גשר כלכלי, תרבותי ופוליטי, אך התעלמו מכך שהוא חורג מתחומי ההפקעה שבסמכותם. לאחר אישור התכנית החלו פעולות הבנייה, אלא שמיד קמו גורמים מוסלמים ונוצרים שחששו מפני ‘השתלטות’ הרובע היהודי על הרבעים השכנים, ודרשו לעצור את העבודות לאלתר. עבודות הריצוף הופסקו על קו גבול השטח המופקע של הרובע, וקו הריצוף נותר עד ימינו כמזכרת חיוורת לחזון פארק הגגות.
11.2021
