קבר יסון: מדליקים נרות בשכונת רחביה

שרידי ציור האנייה על קיר קבר יסון. צילום: דניאל צבי, ויקיפדיה.

מדוע רצה יסון שאנו נזכור אותו כך? לעולם לא נדע, אבל מעניין לציין שהצירוף של פירמידות ואניות בקברים איננו יחידי בתקופה זו. כך תוארה אחוזת הקבר של משפחת החשמונאים במודיעין:

“ויקים שבע פירמידות… ולהן עשה בסיסים והקיף בעמודים גדולים, ויעש על העמודים חליפות לשם עולם, וליד החליפות אניות מגולפות, למען יֵרָאו לכל יורדי הים” (מקבים א יג, 29-28 [מהדורת א’ רפפורט], ירושלים תשס”ד).

לאלה לא נותר זכר, אבל ידועות דוגמאות לפירמידות מעל קברים מתקופת החשמונאים, הבולטת שבהן בירושלים – קבר זכריה בנחל קדרון. הפירמידה נועדה להנציח את הנפטר. בימינו היינו קוראים לזה ‘ציוּן’, ‘מצבה’ או ‘אנדרטה’, אבל בתקופת הבית השני העדיפו את הביטוי ‘נפש’. אפשר שמקור הביטוי הוא באמונה שנפשו של הנפטר קיימת, אך כיוון שאינה נראית נבנה לה זכר. כך יוּבן המשפט התלמודי: “אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהן הן זכרונן” (ירושלמי, שקלים ב, א).

מי היה יסון? אולי מן העובדה שזכה להיקבר באחוזה מפוארת עם נפש נאה אנו רשאים להניח שמדובר בנכבד ירושלמי. לפי מסורת חז”ל, היו לשמעון הצדיק שני בנים, שִׁמְעי וחוֹנְיוֹ. שמעון ציווה לפני מותו שחוניו, שהיה הצעיר, יירש את מקומו בכהונה הגדולה. אחיו הגדול התקומם ורקם נגדו עלילה, שבעקבותיה נאלץ לברוח למצרים כשהוא מושפל. חוניו לא ויתר על המשרה שיועדה לו, והקים במצרים בית מקדש אלטרנטיבי (בבלי, מנחות קט ע”ב).

לפי מקורות התקופה, ארע הסיפור דורות אחדים מאוחר יותר, וחוניו היה מצאצאי שמעון הצדיק, ולא בנו. בזמנו, ב-175 לפסה”נ, עלה למלוכה אנטיוכוס הרביעי, המכונה אפיפאנס. שמעי-שמעון היה כוהן שחשק במשרת הכוהן הגדול, והכפיש את שמו של חוניו בפניו של המלך החדש. חוניו הודח, אך שמעון לא הצליח במזימתו. יהושע, אחיו של חוניו, הצליח לשכנע את אנטיוכוס שהמִשְׂרה ראויה לו. הוא לא נדרש לכוח שכנוע מיוחד, משום ששיחד את המלך בסכומי עתק, וכך קנה את המִשְׂרה הרמה.

יהושע שינה שמו ליסון, ובכך העיד על השקפת עולמו: הוא נמנה עם המתייוונים. עד מהרה פתח בסדרת פעולות שנועדו לטשטש את זהותה היהודית של ירושלים: הפיכתה לעיר הלניסטית – ‘פוליס’, וייסוד גימנסיון:

“לאחר שאישר המלך (כל אלה), החזיק (יאסון) בשלטון ומיד הסב את בני עדתו לסגנון היווני… ובבטלו את הלכות החוקה חידש מנהגים פורעי חוק… כך שהכוהנים כבר לא התלהבו ביחס לעבודת המזבח… בשׂוּמם לאל את ערכי האבות ובחשבם את הכיבודים היווניים ליפים ביותר” (מקבים ב ד, 15-10 [מהדורת ד’ שוורץ], ירושלים תשס”ה).

יסון היה הכוהן הגדול האחרון לבית צדוק – השושלת המשפחתית שהעמידה כוהנים גדולים מאז ראשית ימי הבית הראשון. ב-172 לפסה”נ הודח מתפקידו, ואת מקומו תפס מנלאוס, שהיה קיצוני ממנו בדעותיו ובמעשיו ההלניסטיים. מעללי הכוהנים הגדולים, שנטשו את המסורת, הפכו את המשרה הקדושה לעמדת כוח פוליטית וחיללו את המקדש, בצירוף הרדיפה הדתית של אנטיוכוס הרביעי, עמדו ברקע לפרוץ מרד החשמונאים ב-167 לפסה”נ.

אם כן, האם ברחוב אלפסי נמצא קברו של יסון הכוהן הגדול המתייוון? לא הרחק משם, ברחוב דיסקין שבשכונת רחביה, התגלתה ב-1995 מערת קבורה נוספת. על אחת מן הגלוסקמאות שנמצאו בה נחרט בעברית וביוונית השם “יסון”. אולי שם נקבר יסון ה’אמתי’?

12.2019