גיליון 259, אייר תשפ”ה
דוד המלך לא זכה לבנות את בית המקדש, אבל הוא זכה להעביר לשלמה בנו תוכניות מדויקות לביצוע המשימה:
“וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת. וְתַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ לְחַצְרוֹת בֵּית ה’, וּלְכָל הַלְּשָׁכוֹת סָבִיב לְאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּלְאֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים… הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה’ עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית” (דברי הימים א כח, יא-יט).
“בכתב מיד ה'”? איפה נמצא כתב כזה? חז”ל עסקו בשאלה וגילו שהתוכנית האדריכלית של בית המקדש ‘שׂורטטה’ בידי הקב”ה ונמסרה למשה רבינו. מאז היא נשמרה ב’כספת סודית’, שהמפתח שלה עבר מדור לדור לידיהם של יחידי סגולה. התוכנית נקראה ‘מגילת בית המקדש’:
“[אמר] ר’ ירמיה בשם ר’ שמואל ב”ר יצחק: מגילת בית המקדש מסרה הקב”ה בעמידה, הדא הוא דכתיב [=זהו שנאמר]: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי (דברים ה, כז). משה מסרה ליהושע בעמידה, שנאמר: קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ (שם לא, יד). עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה, שנאמר: וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל זקני (צ”ל: שִׁבְטֵי) יִשְׂרָאֵל [שְׁכֶמָה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו], וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים (יהושע כד, א). עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה. עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה, ולֵית לָן קראי [=ואין לנו פסוק (לראייה)]. עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה, שנאמר: וְאַתָּה ה’, חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם (תהילים מא, יא). ואומר: הַכֹּל בִּכְתָב (דברי הימים א כח, יט) – מלמד שניתנה תורה לידרש; מִיַּד ה’ (שם, שם) – מלמד שניתנה במסורת; עָלַי הִשְׂכִּיל (שם, שם) – מלמד שניתנה ברוח הקודש” (ילקוט שמעוני, דברי הימים רמז תתרפא).
בהזדמנות אחרת השלימו חז”ל את התמונה וביארו מיהו הנביא שהורה לדוד את צפונות המקדש:
“דרש רבא: מאי דכתיב [וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט, וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה]… וַיֵּלֶךְ דוד [צ”ל: הוּא] וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ… בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה (שמואל א יט, יח) – וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם. אמרי: כתיב – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם [אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ] (דברים יז, ח), מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות…” (בבלי, זבחים נד ע”ב).
בהמשך מתארת הגמרא כיצד מנתחים דוד ושמואל את הכתובים, במטרה למצוא את מקומו המדויק של המקדש.
שמואל ודוד, “שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם”. הציור באדיבות מכון המקדש.
חז”ל ביקשו ללמדנו ששמואל לא מסתפק בהכתרתו של דוד למלך תחת שאול, אלא גם חונך אותו לקראת התפקיד. בלימוד בחברותא מסביר שמואל לדוד שהממלכה שבראשה יעמוד בעוד זמן לא רב אינה ממלכה ככל הממלכות. לא די לה בעיר בירה ‘רגילה’, עם ארמון מלך ומוסדות שלטון, אלא נדרשת לה עיר בירה דתית, שבלבה ‘ארמון’ של מלך מלכי המלכים.
הנביא שעשה את ראשית דרכו במשכן שילֹה מורה בסוף ימיו את הדרך למקדש בירושלים. שמואל הוא הרוח החיה והסמכות הרוחנית מאחורי רעיון המקדש בירושלים, והוא המורה של המלך שנבחר להגשים את החזון. דוד, כאמור, לא זכה להשלים את המשימה, אבל את מגילת בית המקדש, שקיבל – על פי מסורת זו – מידיו של שמואל, העביר לשלמה בנו שבנה את המקדש על פיה.
שמואל הנביא בוחר את דוד למלך. ציור קיר בבית הכנסת בדורה אירופוס, סוריה, המאה ה-3 (תצלום: Gill/Gillerman slide collection).
כשלושת אלפים שנה חלפו. מגילת בית המקדש נעלמה, מלכות בית דוד אבדה וגם בית המקדש חרב בראשונה ובשנייה. ירושלים עברה מיד ליד, העם היהודי גלה ונמכר לשבי ולעבדות, אבל פגעי הזמן לא הכניעו את הייעוד הנשגב: ירושלים נשארה תמיד עיר הבירה של העם היהודי, להלכה ולמעשה, אם לא בפועל – בחלומות ובתפילות. הייעוד עמד במבחן הנצח. זהו הייעוד שהציב שמואל לדוד בשעה שמסר לו בידיים רועדות את מגילת המקדש.
דמותו של שמואל נצרבה בתודעה היהודית כמנהיג לדורו ולדורות, שופט ונביא, “מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ” (תהילים צט, ו). רבים באו לפקוד את קברו שזוהה במסורת של שלוש הדתות המונותיאיסטיות בראש הר נישא מצפון־מערב לירושלים, להתרפק על דמותו ולשפוך את שיחם. אחד מהם תיאר את רשמי ביקורו בשנת 1481:
“ואחר כך עליתי בהר גבוה… והוא הרמה, מקום אדונינו שמואל הנביא ע”ה… ושם מתקבצים כל היהודים בכל שנה ושנה, ובאים ג”כ מבחוץ [לארץ]… בכ”ח ימים לחדש אייר, לקונן ולהתפלל במערה ההיא, כי בו ביום היתה נפשו צרורה בצרור החיים” (א’ יערי, מסע משולם מוולטרה בארץ ישראל בשנת רמ”א, ירושלים תש”ט, עמ’ 74).
לדבריו, היום המיוחד לתפילות בקבר שמואל היה ביום פטירתו – בכ”ח באייר.
