צְפִיָיה של צִיפִּיָיה: על מנהג יהודי קדום בירושלים

לפעמים, בימים שאנו כואבים את הגבלות היהודים המבקשים לבקר ולהתפלל כיום בהר הבית, כדאי שניזכר בימים שבהם אפילו להתקרב להר הבית הייתה זכות שאינה מובנת מאליה – אלו ימי השלטון העו’תמאני (1917-1517), לאו דווקא מהימים הקודרים בתולדות היהודים בירושלים.

ר’ דוד אבן אבי זִמְרה – רדב”ז – מחכמי דור גרוש ספרד, נחשב לגדול חכמי מצרים במחצית הראשונה של המאה ה-16. לא לפני שנת 1558 עלה לירושלים, כאן שימש בהנהגת הקהילה וברבנות (נפטר בצפת ב-1572). בספר השאלות והתשובות שלו הוא דן בשאלת הכניסה לשטח הר הבית בטומאה, שלא בדרך הרגילה של שערי הר הבית אלא דרך גגות שנמצאים בתחומיו ההלכתיים של ההר:

ואע”ג דתניא [=ואף על פי ששנינו] בידיעות הטומאה: וטמא שנכנס להיכל דרך גגות פטור, שנאמר: וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא (ויקרא יב, ד) – דרך ביאה אסרה תורה. מ”מ [=מכל מקום] פטור אבל אסור הוא, ומכין אותו מכת מַרְדוּת […] ומ”מ יש לי לתת טעם למנהג שנהגו כל העולם, לעלות באותם עליות לראות משם את הבית כֻּלו, ולא שמענו ולא ראינו מי שמיחה בידם (שו”ת רדב”ז, ח”ב, סי’ תרצא).

רדב”ז מעיד אפוא על מנהג נפוץ בזמנו (“שנהגו כל העולם”), לצפות אל הר הבית מגגות של מבנים שנמצאים בתחומו. הואיל והכניסה להר הבית אסורה בטומאה, הוא אסר את המנהג הזה וסבר שהעונש הראוי לו הוא מלקות. זהו דיון הלכתי, אבל במקורות ההיסטוריים אנו שומעים שזה אכן היה דינו של מי שהשתתף במנהג הזה, אבל ממש לא מן הסיבה ההלכתית. במסמכי הסִגִ’ל – ארכיון בית הדין השרעי של ירושלים העות’מאנית, תועד האירוע הבא, שהתרחש שנים אחדות קודם לבואו של רדב”ז לירושלים – ב-4.5.1551:

בפני מולאנא שמס אל-דין, לנצח תהי מעלתו, [ו]בנוכחות מחמד בן חסין אל-רומי, הממונה מטעם כבוד מופת המושלים המכובדים יונס ביי, מושל מחוז ירושלים הנאצלה, לנצח תהי תפארתו, [קרו הדברים הבאים]: ביום תאריכו [של מסמך זה], כשהמוסלמים [היו] במצב של קדושה ונתונים בתפילת הצהריים במסגד אל-אקצא הנאצל, עלתה קבוצה של יהודים אל [הגג] של אל-מדרסה אל-עת’מאניה הנמצאת בירושלים הנאצלה והנצורה. הם עלו מעל ראשי המוסלמים לגג הבנוי על הסטיו של מסגד אל-אקצא הנאצל כשהם שיכורים וריח של יין נודף מהם […] [מחמד] הממונה מטעם המושל הנזכר הביא אותם אל מושב בית הדין הנזכר, [והם]: יעקוב בן יוסף הצורף, סלימאן בן אסחאק, אברהים בן יוסף, אצלאן בן חאצר, שאמס בן מוסא ועמם שש נשים יהודיות, והן: דהבה בת יוסף, מרים בת יוסף, שמסה בת יוסף, נג’מה בת מוסא וסלטאנה בת אסחאק [….] (א’ כהן וא’ סימון פיקאלי, יהודים בבית המשפט המוסלמי: חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות’מאנית – המאה השש עשרה, ירושלים תשנ”ג, עמ’ 114).

המקרה הזה, של קבוצת יהודים שעלתה לגג מדרסה אל-עת’מנייה (בין שער הטהרה לשער השלשלת), ומשם אל גג הסטווים של הכותל המערבי, הסתיים בעונש מלקות לגברים. חטאם היה שחיללו את קודשי האסלאם בעצם הצפייה אל הר הבית. נרשה לעצמנו להסתייג מעניין השכרות, שהייתה טענה אנטישמית נפוצה בארצות האסלאם, אבל בהחלט נוכל ללמוד מכאן על הנוהג היהודי באותה תקופה, לעלות לגגות סביב הר הבית. אירוע זה לא היה האחרון, שכן שלוש שנים אחר כך – ב-19.5.1554 – היה מקרה דומה, והפעם במדרסה אל-מנג’כיה שמצפון למדרסה אל-עת’מאנייה:

אל מושב בית הדין של השריעה הנאצלה בירושלים הרמה, בפני עמוד התווך של שופטי האסלאם, בחיר מושלי בני האדם, מולנא אפנדי עבד אל-רחמן, המולא במחוז שיפוט ירושלים הנאצלה, תרבה מעלתו, בא מופת האנשים המצוינים, פרוח’, הסגן של צובאשי העיר ירושלים הנאצלה, תרבה גדולתו, ועמו היהודיות ראחיל בת אסחק, [א]סתיר בת יעקוב, סתיתה בת אברהים, שמחה בת אשתמויל, סתיתה בת מוסא, רחמה בת יעקוב וקמר בת אשתמויל. הסגן הנזכר ציין, כי הן עלו את גגותיה של אל-מדרסה אל-מנג’כיה וצפו על מסגד אל-אקצא הנאצל. הן נשאלו על אודות העניין ואישרו [זאת] (שם, עמ’ 117).

במסמך זה לא דווח על העונש שהוטל על רחל, אסתר, סתיתה וחברותיהן, אבל העובדה שנשים וגברים יהודים שׂמו נפשם בכפם, ולא ויתרו על הזכות להתקרב אל מקום המקדש כדי לצפות בו למרות המחיר שהם צפויים לשלם על כך, ואף על פי שדעתם של הרבנים לא הייתה נוחה מכך, היא מאלפת ומזכירה דבר מה ממציאות חיינו כיום.

לא נמצאו מסמכים נוספים מבית הדין השרעי המעידים על ‘עבריינות’ הצפייה להר הבית, אבל הכמיהה אל הר הבית באמצעות צפייה מן הגגות השולטים עליו ממערב לא פסקה, והיא מוכרת גם בהמשך התקופה העות’מאנית. כך סיפר ר’ גדליה מסימיאטיץ’, מאנשי חבורת רבי יהודה החסיד שעלתה לירושלים בשנת 1700:

אבל יש מבואה אחת, שדרי'[ם] בה יהודי'[ם], וגם הנשיא של ספרדי'[ם] דיורו במבואה זו, והמבואה זו עומדת במקו'[ם] גבוה, עד שאם אדם באחד מן החצרות של מבואה זו, דהיינו באלו החצרות שהם בצד המבואה, שהיא לצד כותל מערבית, אז הוא יכול לראות מעל גובה הכותל לקרקעית'[ו] של מקו'[ם] המקדש, כי אלו החצרי'[ם] הם קרובי'[ם] מאוד לכותל מערבית […] אבל בשבת שחרית, הולכין רק לחצר אחד מן החצירות הנ”ל, שיכולין לראות למעל מן הכותל כנ”ל, ושם אומרים המזמורי'[ם] […] וכשאנו אשכנזי'[ם] הולכין מבה”כ [=מבית הכנסת], עושין ג”כ [=גם כן] בעניין הנ”ל אצל ספרדים (ר’ גדליה מסימיאטיץ, שאלו שלום ירושלים, ירושלים תשכ”ג, עמ’ 23-22).

היכן הייתה ה”מבואה” הזו? לא ביאר ר’ גדליה, אבל קרוב לוודאי שבמזרח הרובע היהודי, באזור קצה המצוק הטבעי המפריד בין הרובע היהודי להר הבית.

במאה ה-19 המשיכו יהודי ירושלים לקיים את מנהג התצפיות אל הר הבית. בשנות השמונים של המאה עלה מסלוניקי שבטורקיה (כיום ביוון) לירושלים ישעיה בכר שמואל. ‘הגביר ישעָיצ’י’ – כך כינו את היהודי העשיר הזה – התיישב בבניין גדול בשוליו המזרחיים של הרובע היהודי, בסביבת ישיבת אש התורה של ימינו, ואת אחד מאגפיו העליונים הוא ייחד לבית כנסת. יהודים רבים חיבבו את בית הכנסת הפרטי הזה, משום שמעל גגו נשקפה רחבת הר הבית.

בתוך החצר היה בית כנסת שהתפללו בו שלוש פעמים ביום. חלונות בית הכנסת היו מול הר הבית […] בחצר היה גג שבכל ימות השנה, ובמיוחד במועדים, היו באים מבקרים לאלפים להביט על מקום מקדשינו החרב […] הרושם שעשו החלונות הפתוחים אל מול הר הבית היה רושם עצום, ולא ניתן לתיאור (א”ש פריימן, כתביו של סבא אליהו שלמה פריימן [מהדורת י’ בן שחר], ירושלים תשס”ה, עמ’ 42).

בדבריו, הדגיש אליהו שלמה פריימן שהעלייה לגגות הצופים אל הר הבית התרחשה “במיוחד במועדים”. כך עולה גם מעדויות נוספות, למשל זו של אברהם שמואל הירשברג:

מנהגם של אנשי ירושלים לעלות בימי החגים על הגגות הסמוכים להר הבית, ולראות את פני מקום המקדש, זכר למצות ראיה בזמן הבית (א”ש הירשברג, בארץ המזרח, וילנה תר”ע, עמ’ 296).

אם כן, גגות נוספים שימשו כ’עמדות תצפית’, ולא רק בית הכנסת של הגביר ישעיצ’י. ואכן, עדויות שונות מצביעות על תצפיות שנערכו מגגות בית הכנסת תפארת ישראל, בית מושב הזקנים הכללי, ישיבת פורת יוסף ועוד.

מעניין הטעם שבנוהג הזה, כפי שצוין בדבריו של הירשברג: “זכר למצוות ראייה בזמן הבית”. מקורה של מצוות ראייה בתורה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה’ (שמות כג, יז). מן הביטוי “יֵרָאֶה” נגזר אחד השמות הנרדפים למצוות העלייה לרגל – ראיון. מכאן גם נגזר שמו של אחד הקרבנות בבית המקדש ברגלים – עולת ראייה. מן הגגות צפו יהודים בערגה אל מקום המקדש, התפללו לבניינו והרגישו שכך הם משלימים לפחות ב’זכר’ את מצוות הראיון החסרה כל כך.