גיליון 240, כסלו תשפ”ה
בצהרי שבת פרשת תצוה, ט’ באדר תש”ז, ה-1 במרץ 1947, נסעו שני כלי רכב, טנדר ומונית, לאורך רחוב קינג ג’ורג’, ובתוכם לוחמי אצ”ל מחופשים לבריטים. היעד היה בית גולדשמיט, ברחוב המלך ג’ורג’ 45 (מול בית המוסדות הלאומיים), שנמצא בלב אחד מאזורי הביטחון שהקימו הבריטים כהגנה מפני פעולות המחתרות. גולדשמיט היה שמה של משפחה יהודית הולנדית, שמאז 1938 ניהלה כאן מלון קטן בבניין בן ארבע קומות. הבריטים שכרו את המבנה, והפכו אותו למועדון קצינים.
הלוחמים פרצו את גדר הביטחון וחדרו לתוך המבנה בירי ובהטלת רימונים. בטרם נסוגו אל מנזר רטיסבון הסמוך, הניחו שלושה תרמילים מלאים בעשרות קילוגרמים של חומרי נפץ. בשעה 15:15 החריד פיצוץ אדיר את העיר, וחלק גדול מבית גולדשמיט קרס. מבין ההריסות חולצו גופותיהם של 17 קצינים וחיילים בריטיים, ביניהם כמה קצינים בכירים משירות הביון, ועוד 27 פצועים. היה זה שיאו של גל פעולות המחתרות אצ”ל ולח”י נגד הצבא הבריטי בארץ ישראל, שהחל בראשית 1947, והפעולה החמורה ביותר מאז פיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946. פעולות אלה באו בתגובה על התנכלויות הבריטים ומלחמתם באוניות המעפילים.
חורבות בית גולדשמיט ועבודות החילוץ לאחר הפיצוץ. צילום: צבי אורון.
הבריטים זעמו, כצפוי, ובלונדון דוּוַח על שר המושבות וינסטון צ’רצ’יל שרתח מזעם, ושאל שוב ושוב עד מתי תהיה בריטניה מעורבת ב”מלחמה מכוערת” זו. התסכול הבריטי היה עמוק במיוחד, שכן האירוע התרחש כשבועיים בלבד לאחר ששר החוץ הבריטי ארנסט בווין הודיע כי ממשלתו החליטה להעביר את ההחלטה על גורל ארץ ישראל לידי האו”ם (15.2.1947).
בתגובה לפעולה, שידרו הבריטים עוד באותו ערב הודעה רשמית ברדיו ‘קול ירושלים’, המכריזה על הטלת עוצר ומשטר צבאי על השכונות היהודיות בצפון ירושלים ועל הערים תל אביב, רמת גן, בני ברק ופתח תקווה. כ-25,000 אזרחים יהודים נותקו משירותי דואר, טלפון ותחבורה ונכלאו, הלכה למעשה, במעין בתי כלא ענקיים. מסדרי הזיהוי וקני הרובים המכוונים אליהם הזכירו לרבים מהם, יש להניח, ימים לא רחוקים מאירופה. בארגון המבצע ובאכיפתו השתתפו למעלה מ-20,000 חיילים. למבצע ניתן השם היפופוטם או אלפנט (פיל).
כותרת בעיתון דבר, 3.3.1947
הבריטים נימקו את המבצע בלכידת ‘טרוריסטים’ – כך הם כינו את לוחמי אצ”ל ולח”י, אבל בפועל כוונתם הייתה להטיל עונש קולקטיבי על כלל האוכלוסייה היהודית. בתחילה השתררה מבוכה ביישוב היהודי, אבל עד מהרה נמצאו פרצות רבות במצור, בעיקר משום שהבריטים נאלצו לדאוג לערוצי אספקה לנצורים. ימי הפורים העליזים בסביבות השכונות מאה שערים והבוכרים תרמו את שלהם להעלאת המורל והלכידות החברתית. בתוך ימים ספורים התרופפה המשמעת הצבאית, והצבא הבריטי הפך ללעג ולקלס. גם מבצעי המעצרים כשלו, ובכל ימי העוצר כולו הצליחו הבריטים לתפוס 78 לוחמים בלבד.
בתום שבועיים בלבד הכריזו הבריטים על סיום המבצע. לבקשתה של ממשלת בריטניה הוקדם הדיון בעצרת האו”ם ל-28 באפריל, ולהכול כבר היה ברור שהמערכה הוכרעה והבריטים עתידים לעזוב את הארץ בעתיד הלא-רחוק.
מנחם בגין, מפקד האצ”ל (ולימים ראש ממשלת ישראל), סיכם את המבצע כך:
“יש לומר, כי בימים הטרופים ההם גילו המוני עמנו אומץ לב אזרחי להפליא. מבוהלים במידה מסויימת היו המנהיגים, רוח ההמונים היתה איתנה מאד. הבריטים לא נתנו לנסוע באוטובוסים, נסעו יהודים בעגלות ורכבו על אופנים והלכו ברגל – ולעגו לבריטים. לא היה עוד כל מורא בפני הכידונים. יכולת לראות מאות אנשים ונשים צוחקים מאחורי גדרי התיל, וילדינו שרו בקול: ‘כלניות, כלניות’, שיר עממי חמוד שהיה לשיר לעג לדיביזיה הששית המוטסת […] הבריטים ירשו מן הגרמנים את הנוהג לתת שמות מיוחדים לפעולותיהם הצבאיות. למצב הצבאי בירושלים ובאיזור תל אביב הם בחרו את השמות ‘פיל’ ו’היפופוטם’. הוֵה אומר: נדרוס את המחתרת תחת רגלנו. אבל המצב הצבאי נכשל לחלוטין. הפיל וההיפופוטם הולידו – עכבר. ספקותיו של צ’רצ’יל התאמתו. מעולם עוד לא הולידו חיות כה גדולות נֵפֶל כה פעוט” (מ’ בגין, המרד, ירושלים 1958, עמ’ 401-400).
המשורר נתן אלתרמן לעג לכובש הבריטי בסגנונו שלו, במדור ‘הטור השביעי’ שלו בעיתון דבר, מיום 14.3.1947:
על חורבותיו של בית גולדשמיט הוקם לימים בניין חדש, המשרת כיום את משרדי הסוכנות היהודית.
בית הסוכנות היהודית ברחוב המלך ג’ורג’ 45, על חורבותיו של בית גולדשמיט. 2024.
דרישת השלום האחרונה מבית גולדשמיט הגיעה באופן מפתיע בשנת 2012. בפרויקט סינון עפר הר הבית נדהמו הארכאולוגים לגלות שבר כלי מחרסינה, ועליו הכיתוב ‘בית גולדשמיט’ – אולי כלי שהוצא מחדר האוכל על ידי אחד הקצינים הבריטים, נלקח להר הבית ושם נשבר ונזנח. הממצא עדיין לא צולם ולא הוצג לציבור.
