גיליון 241, כסלו תשפ”ה
מי לא מכיר את ‘הבה נגילה’?
עד חורף שנת 1991 לא ידעתי קור אמיתי מהו. נשלחנו אז לברית המועצות מטעם הסוכנות היהודית ובני עקיבא, כדי לחבר יהודים ליהדות ולציונות. היה זה זמן קצר לפני שהתפרקה ברית המועצות ו’מסך הברזל’ קרס. על היהודים שחיו במעצמה הקומוניסטית נאסרה פעילות יהודית וציונית, ומפגשם עם יהודים צעירים מישראל היה חוויה מרגשת שלא תתואר במילים.
בוקר קפוא אחד זרמתי בנהר האנשים הדוממים והחנוטים במעילים כבדים ובכובעי פרווה אל מנהרות המֶטרו של לנינגרד. כך עדיין קראו לעיר הרוסית, שנקראת היום סנקט פטרבורג. לפתע, למרות שהיו עטופות היטב, חדרו לאוזניי צלילים נעימים ומפתיעים. בחור צעיר בזקן פרוע עמד שם בפינת המעבר, וניגן בכינור את ‘הבה נגילה’. יהודי!! ניגשתי אליו בהתרגשות וניסיתי לייצר אתו שיחה, אבל הוא הביט בי באדישות. “תֵּה איבְרֵיי?” (אתה יהודי?) שאלתי אותו לבסוף. מבט האדישות התחלף מיד במבט זועף, שהזכיר לי קוֹזָק מצבאו של חמלניצקי. הבנתי. זרקתי לכובע המונח על הארץ מטבע של רובל ומיהרתי להיעלם משם.
רק כעבור זמן הבנתי שהניגון של ‘הבה נגילה’ כבר מזמן אינו נכס לאומי בלעדי שלנו. הוא פתח קריירה בינלאומית ואוּמץ זה מכבר בגרונם של זמרים נוכרים, ובהם דַּלִידָה האיטלקייה-צרפתייה וְויגה דרדריאן הפרסי. הוא ‘כבש’ את לב ההמונים והפך לפס הקול של מסיבות, התעמלות אומנותית, להקות מחול ואוהדי כדורגל להבדיל על פניו של הגלובוס כולו, ואפילו את ‘מסך הברזל’ הצליח לפצח. אבל מה שלא יודעים הגויים הוא ששורשיו של הניגון יהודיים, אפילו כשרים, אפילו חסידיים וכנראה גם ירושלמיים. הלחן האהוב היה מוכר היטב בחצרות חסידיות, כמו אלכסנדר, קרלין, בעלז, חב”ד ועוד, אבל כיצד פרץ משם אל העולם הגדול?
ובכן, ב-11 בדצמבר 1917 נכנס בשער יפו מפקד הכוחות הבריטיים, הגנרל אדמונד אלנבי, וניהל את טקס הכניעה הרשמי. 400 שנות השלטון העות’מאני באו אל קִצם. דף חדש ודרמטי נפתח בתולדות ירושלים. ההתרגשות והשמחה ביישוב היהודי הרקיעה שחקים, והתאריך העברי – כ”ו בכסלו, נר שני של חנוכה – הוסיף לאירועים נופך משיחי. יהודים כינו את היום ההיסטורי ‘חג כיבוש ירושלים’ או ‘חג הגאולה’, והגנרל אלנבי זכה אפילו לדימויי יהודה המקבי. על כך כתבנו כאן בעבר:
‘חג כיבוש ירושלים’, חנוכה תרע”ח
הרגשות העזים חיפשו פורקן בשיר שמח שיסחוף את ההמונים, כזה שייתן ביטוי למאורעות ולרחשי הציבור. רבים נשאו עיניהם אל בן יהודה, שיביא את הניגון המיוחל. לא, לא אליעזר בן יהודה. ‘בן יהודה’ היה כינויו של אברהם צבי אידלסון. אידלסון נולד בלִיֶפָּאיה שברוסיה (כיום בלטביה) בשנת 1882 ולמד מוסיקולוגיה בגרמניה. ב-1906 עלה לירושלים ועסק בחקר המוסיקה, בכתיבת לחנים, בניצוח מקהלות ובהוראת המוסיקה בבית הספר לֶמֶל שבשכונת זכרון משה. אידלסון החזיק בביתו שבשכונת עזרת ישראל מכשיר הקלטה, ובביתו היה אולפן ההקלטות הראשון בארץ.
חזית בית הספר למל, ברחוב ישעיהו 15, 2007 (צילום: Sir Kiss, ויקיפדיה).
אברהם צבי אידלסון השתייך לחוגי המשכילים של ‘היישוב החדש’. המחנך והעיתונאי ד”ר אברהם יעקב בְּרָוֶור זכר אותו כך:
“בשבת התפללנו באולם הגדול של בית הספר למל, אנו המורים וכמה אורחים מן העיר ישבנו ב’מזרח’ או סמוך לכותל המזרחי על כסאות, והתלמידים לפנינו על ספסלים. רובם לא פתחו פה בתפִלה, אבל חובה היתה עליהם לבוא לתפלה. המורה לשירה, מר אידלסון, הידוע בחקר השירה הדתית העממית של עדות המזרח, היה עובר לפני התיבה. היה זה חלק מתפקידו, איני יודע מה היה הערך האמנותי של תפלתו, הערך הדתי היה אפס, כי לא היה ירא שמים, לא בגלוי ולא בסתר […] מר אידלסון היה לי ידיד וחבר טוב, איש שיחה מענין, אבל לא שליח צבור לפי רוחי” (מ’ הכהן ברור וא”י ברור, זכרונות אב ובנו, ירושלים תשכ”ו, עמ’ 437).
אברהם צבי אידלסון (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית בירושלים).
אידלסון היה מוסיקאי מוכר בירושלים באותם ימים. כשפנו אליו בפעם הראשונה בחדר המורים בבית הספר למל חייך במבוכה. כשפנו אליו בפעם השנייה בחנות המכולת השיב בתודה בנימוס. כשפנו אליו בפעם השלישית, הרביעית והחמישית הבין אידלסון שבאמת מצפים ממנו להפיק שיר חדש. אבל מניין יביא שיר חדש? הוא ניסה להגות בראשו כמה מנגינות, אבל התוצאות רק הוסיפו על תסכולו. שוב ושוב ניסה, ולא מצא את ההשראה לחבר שיר שיביע את תעצומות הימים ההיסטוריים הללו. לפתע פתאום נזכר בניגון ששמע פעם בטיש חסידי אצל חסידי סדיגורה, אולי היה זה בבית הכנסת תפארת ישראל – בית הכנסת החסידי המרכזי ברובע היהודי. היה זה ניגון מדבק, כזה שננעץ במוח ומסרב להיחלץ משם.
בית הכנסת תפארת ישראל בולט מעל גגות הרובע היהודי. חורף 1943 (תצלום: ארכיון קרן היסוד, אוסף יד יצחק בן צבי).
סיפור המעשה הובא במחקרי אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי:
“אידלסון נטל על עצמו את המשימה. אך במקום להתנסות בהלחנת מנגינה חדשה שספק תיקלט ספק לא, העדיף לבחור מתוך האוסף שלו ניגון ששמע בחצרו של האדמו”ר מסדיגורה, ניגון ללא מילים, שנראה לו ראוי לאתגר החדש. הוא החליט לנסות אותו אצל תלמידיו בבית הספר למל בירושלים, שקלטו את הניגון בקלות. מכאן ואילך קיימות שתי עדויות: האחת אומרת שאידלסון ביקש מתלמידיו לסייע לו לחבר מלים מתאימות לרוח השעה, ומאחר שבימי חג וישועה נוהגים לומר תפילת הלל, השתמשו התלמידים בפסוק מתוכה ‘זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו’, ובעבודת צוות רקחו מלים ממנו לשיר. עדות שנייה מייחסת את מלות השיר לאידלסון עצמו. כך או כך, ביום ח’ באדר ב’ תרע”ט [10.3.1919] כינס אידלסון את מקהלתו בירושלים לנשף הנגינה השנתי, הדפיס תכנייה ובה כלל בין היתר את מילות ‘הבה נגילה’, בשינוי סדר קל לעומת המושר היום. בניצוחו השמיעה המקהלה את השיר ‘הבה נגילה’ בהשמעת בכורה. והשאר יסופר בתולדות זמרת ישראל” (א’ הכהן, “עשר השנים הראשונות – משירי ירושלים בראשית תקופת המנדט תרע”ח-תרפ”ח”, י’ בן אריה [עורך], ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, ירושלים תשס”ג, עמ’ 481-480).
הָבָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה
הָבָה נְרַנְּנָה
עוּרוּ אַחִים בְּלֵב שָׂמֵחַ.
