כאשר נקראו הארכאולוגים לבדוק את שרידי הקירות הקלושים שהתגלו תוך כדי העבודות להרחבת דרך חברון בדרום ירושלים, בשנת 1992, הם עוד לא שיערו את משמעותו הגדולה של האתר. בחפירות שערכו נחשפו שרידיהם של מנזר גדול וכנסייה ייחודית, בעלת תבנית מתומנת ופסיפסים מרהיבים, מן התקופה הביזנטית. האתר זוהה ככנסיית הקתיסמה, שהייתה מוכרת מכתבי צליינים ונוסעים נוצרים עד שחרבה בשלהי המאה ה-12, כנראה בידי המוסלמים האיוּבים, ומאז נעלמה מן העין ומן התודעה. הקתיסמה ציינה את מקום מושבה של מרים שהתיישבה לנוח בדרכה לבית לחם, (קתיסמה – מושב ביוונית), בשעה שנשאה ברחמה את ישו, כמתואר בפרוטו-אוונגיליון (הבשורה על פי יעקב יב, 6). במשרד התיירות קיוו שהתגלית החדשה והדרמטית תמשוך תיירות נוצרית רבה, במיוחד לקראת שנת המילניום 2000, אבל העולם הנוצרי הגיב באדישות כללית והאתר עצמו נעזב ונותר פרוץ ומוזנח עד היום.
המפה באדיבות תמר הירדני, ויקיפדיה.
מדרום-מזרח לחורבות הכנסייה, חשפו הארכאולוגים שרידי בריכת מים רבועה. קרוב לוודאי שמדובר במאגר מים של הכנסייה, שהעניקה שירותי דרכים לצליינים רבים על אם הדרך בין ירושלים לבית לחם.
שרידי ביר קדיסמו, מבט ממערב (ברקע – גבעת הארבעה ושכונת הר שמואל).
מהו מקור המים שהזין את הבריכה? לא ברור. אין כל ידיעה על מקור מים טבעי בסביבה הקרובה, וסביר להניח שסעיף מן האמה העליונה, שהוליכה מים מבריכות שלמה לירושלים, הוא שהזין את הבריכה. אבל סעיף כזה לא נמצא, ואפילו לאמה עצמה לא נמצא זכר באזור זה, והתוואי שלה רק משוער.
רמז אפשרי לתשובה לשאלה זו נמצא בשמה הערבי הקדום של הבריכה – ביר קדיסמו. ‘ביר’ היא באר בערבית, ושמה שימר את הכנסייה שאבדה. באר מקבלת את מימיה ממי התהום (להבדיל מבור, שניזון ממי נגר הגשמים), ומי התהום באזור זה, במרומי קו פרשת המים ההררי, רחוקים כדי עשרות רבות של מטרים בעומק האדמה. זו הסיבה לכך שבירושלים וסביבתה כמעט אין בארות, והאפשרות שנזירי הקתיסמה בתקופה הביזנטית חפרו לעומק רב כל כך אמנם קיימת, אך נראית לא סבירה.
שרידי ביר קדיסמו, מבט מדרום (ברקע – מלון רמת רחל).
מסורת יהודית מעניינת, המוכרת לראשונה בשנת 1912, מכנה את הבריכה ‘באר בנימין’ (י’ קלוזנר, עם וארץ קמים לתחיה, ב, תש”ד, עמ’ 109). שם זה משמר, קרוב לוודאי, את סיפור לידתו של בנימין בן יעקב:
וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה, וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ, וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי, וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. וַתָּמָת רָחֵל, וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם (בראשית לה, טז-כ).
קבר רחל מרוחק כ-2 ק”מ דרומה מכאן, בפאתי בית לחם, ונראה כי מסורת זו זיהתה את “כברת הארץ” שלפני אפרת היא בית לחם בנקודה זו. קשה שלא להבחין בדמיון המסורות היהודית והנוצרית אודות הנשים ההרות הנתקפות בצירי לידה על אם הדרך לבית לחם. תופעה זו, של השקה בין מסורות מונותיאיסטיות, מאפיינת מאוד את אתרי הפולחן בירושלים.
כאמור, המסורת הקושרת את לידת בנימין למקום הזה מאוחרת למדי, אבל מה מקורה? אין לי תשובה לשאלה זו, אבל רמז אפשרי לכך נמצא בשמו של מבנה קטן שצוין במפה שציירו קלוד קונדר והורשיו קיצ’נר, חוקרי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F.), בשנות השבעים של המאה ה-19:
C.R. Conder and H.H. Kitchener, Map of Western Palestine…, London 1897
(אוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית).
על גבי המפה – ממערב לדרך הראשית מירושלים לבית לחם (רחוב חברון כיום) ובדיוק מול אתר הקתיסמה (שבאותה עת לא נודע) – מצוין ‘קצר אבן ימין’. קצר בערבית הוא ביצור, מצודה, ויש להניח שהיה זה מבנה צבאי שנועד לשמור על הדרך, ובעיקר על הצליינים הנוצרים הרבים שבאותה עת גדשו בהמוניהם את אתרי ירושלים ובית לחם (תודתי לידידי ד”ר אלדד ברין על המידע).
הגבעה המיוערת מימין, מעברו המערבי של רחוב חברון – מקומו המשוער של קצר אבן ימין. משמאל – שרידי כנסיית הקתיסמה. קוביית הבטון שבקדמת התצלום – שריד למחסום ירדני נגד טנקים, מימי העיר החצויה.
בימינו לא נותר זכר ל’קצר’ זה, שנראה כי היה מבנה עות’מאני. ומיהו אותו ‘אבן ימין’ שנתן ל’קצר’ את שמו? אולי בנימין?
תמוז תשפ”ב
