סיפורו של מלון ארצישראלי – מלון ארץ ישראל בירושלים

גיליון 264, תמוז תשפ”ה

את אחד מבתי השיר המפורסם ‘ירושלים של אז’ הקדיש דן אלמגור ל”רב שייע הידוע”:

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רֶבּ שִׁעְיֶה הַיָּדוּעַ

שֶׁפָּגַש בַּדֶּרֶךְ שׁוֹדְדִים וְהוּא לְבַד;

מִכִּיסוֹ הוֹצִיא אָז צִמּוּקִים מְלוֹא הַחֹפֶן,

וּבֵרַךְ ‘בּוֹרֵא פְּרִי גֶפֶן’… הֵם בָּרְחוּ מִיָּד!

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם,

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

מעשה הנס המופלא לא מוכר, גם לא לצאצאיו של רב שייע בימינו. גם לא ברור מדוע לא הזכירו השודדים לר’ שייע שכלל אין מברכים ‘בורא פרי הגפן’ על צימוקים. על כל פנים, רב שייע עצמו אכן “ידוע”. זהו חיים יהושע ברמץ, מדמויותיה הבולטות של “ירושלים שאיננה עוד” – כלשונו של אלמגור.

ברמץ עלה ארצה מהעיירה ינדז’יוב שבפולין בשנת 1910, כשהיה בן 13, כבן יחיד לאביו שלמה מאיר ולאמו החורגת מרים פייגא. הימים היו ימי העלייה השנייה, והמשפחה התיישבה בפתח תקווה – מושבה צעירה שהתרחבה וקלטה איכרים שעיבדו שדות ומטעי הדרים. גם אבי המשפחה מצא בחקלאות את פרנסתו הצנועה, אבל בתוך שנים מעטות פרצה מלחמת העולם הראשונה והיישוב היהודי נקלע למצוקות קשות. בני המשפחה סווגו כ’נתינים זרים’ וסולקו לחלב שבסוריה. עם תום המלחמה (1918) שבו ארצה ועלו לירושלים.

חיים יהושע, שבינתיים גדל ובגר, נישא לשושנה רייזל ופתח בשנת 1921 מלון צנוע בשכונת מאה שערים. הוא חשב על שם שיווקי ראוי למלון בעיר הקודש, ולא מצא רעיון מוצלח יותר מהשם הפשוט ביותר: ‘ארץ ישראל’. מלון ארץ ישראל עבר כמה תחנות באזור מאה שערים, עד שהשתכן בקומתו השנייה של מבנה טחנת הקמח המקומית, בפינת הרחובות סלנט ומאה שערים. לא ברור ההיגיון למקם מוסד אירוח ליד מנוע קיטור רועש ודלקים מסריחים, אבל ברמץ ייעל את המבנה גם למסעדה ולאולם שמחות. לצדו עבדה רעייתו, שושנה רייזל, שהכינה במו-ידיה החרוצות אוכל יהודי פשוט וטעים. עבודות הכביסה הופקדו בידיה של כובסת, שהגיעה אחת לשבוע מן העיר העתיקה. בתחומי המלון היה גם ביתם הפרטי של חיים יהושע ושושנה רייזל, ובין קירותיו הם גידלו את ששת ילדיהם.

המלון היה גם סוג של מוסד גמ”ח – עניים ונזקקים באו אליו בערב שבת כדי לקבל מזון שלוש סעודות. ברמץ היה יהודי חרדי, אבל נטה חיבה לתנועה הציונית ואירח במלונו לעתים את לוחמי ‘ההגנה’.

לפעמים התארחו במלון אורחים שלא היה בידם לשלם, ובתמורה ללינה הם הועסקו בעבודות ניקיון. אחד מהם היה בחור צעיר בשם זאב וילנאי – לימים חוקר ארץ ישראל הנודע, וכך הוא סיפר בתוכנית הטלוויזיה ‘חיים שכאלה’:

“הגעתי לירושלים מחיפה. חיפשתי איפה ללון בלילה, הייתי חסר כל. ידעתי שבמאה שערים גרים יהודים עניים. אמרתי לעצמי: זה בשבילי, אין לי כסף אני אלך למאה שערים. שאלתי איפה זה מאה שערים? הראו לי. אני מוכרח להגיד שהשכונה עשתה עלי רושם כביר. אני הולך ומסתובב בשכונת מאה שערים ורואה איזה אכסניה, מלון קטן, דל ועלוב באיזו סמטא מאחורי הבניין של האיטלקים, עכשיו זה משרד של משרד החינוך והתרבות. ואני נכנס. אני שואל: אפשר פה לישון בבקשה? מכניסים אותי לחדר. אני חושב שהיו שם איזה שש-שבע מיטות אחת בתוך השנייה. מראים לי את המיטה ואני שוכב לי לישון. הלילה הראשון שלי בירושלים. בחיי, היה נפלא. למחרת אני קם, שואל: כמה עולה? כמדומני עלה גְּרוש ללילה. למחרת שאלה אותי בעלת המלון: אתה רוצה לישון גם הלילה? אמרתי: אני רוצה, אבל אין לי כסף. ואז אמרה לי: אתה יודע מה? תנקה את המטבח, תישן עוד לילה. הצטיינתי בניקוי המטבח. למחרת שאלה אותי: אתה רוצה לישון עוד לילה? כן, אבל אין לי כסף, עניתי. תנקה את החצר. והיה מה לנקות. ניקיתי את החצר וישנתי עוד לילה, וככה התאקלמתי לראשונה בירושלים באותו מלון-אכסניה קטנה במאה שערים, שלעולם לא אשכח אותה” (א’ אלון, “מלון ארץ ישראל – מבנה לשימור”, News1, 8.1.2024).

ברמץ, שהיה בעצמו חסיד מודז’יץ ואלכסנדר, דאג היטב לכשרות מהודרת בסטנדרטים של העדה החרדית – באולם נערכו חתונות של משפחות אדמו”רים ובמלון התארחו רבנים מפורסמים. על אופיו החסידי התהלכו בירושלים אגדות. כך, למשל, סיפר חוקר ירושלים שבתי זכריה:

“השעה היתה כבר 2 אחר חצות לילה. אחד מגדולי האדמו”רים שהגיע לביקור בארץ ושהה בקומה השנייה של המלון, התכונן לעלות על יצועו. ברגע שהתכונן לומר ברכת ‘המפיל [חבלי] שֵׁינה על עֵינַי’ עלו ובאו באוזניו קולות מן הקומה הראשונה. נעימוּת שכזאת כבר לא הסכין זמן רב. האדמו”ר החליט לרדת למטה ולברר מי שאחראי לנעימות הזאת שהתנגנה בחלל. הוא יורד בגרם המדרגות בחשאי, כדי לא להפתיע. הקול נשמע מחדרו של בעל המלון ר’ חיים יהושע ברמץ. הרבי הולך אחר הקול, נצמד לדלת החדר, כך דקות ארוכות, ללא אומר ודברים. רק ברגע שהתעצם הניגון והרקיע עד כדי ששביבי הקול ניתזו למרחוק, החליט האדמו”ר האורח להפתיע. הוא פותח את הדלת. ר’ חיים יהושע ניצב שם לבדו ואינו פוסק מלזמר. נוטל הוא את ידיו של אורחו ויחדיו פוצחים בשירה ובריקודים עד לפנות בוקר, ריקוד מודז’יצאי נלהב” (ש’ זכריה, “היסטוריה ירושלמית – מלון ארץ ישראל במרכז מאה שערים שנהרס ברעידת אדמה”, יום הששי, 18.5.1990).

אחד הרבנים שהתארחו במלון ארץ ישראל היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ומסופר שבאחת השבתות הגיעו ידיעות על אוניית מעפילים שנקלעה לסכנה חמורה. הרב קוק ניגש אל ברמץ, וביקש ממנו להתקשר בדחיפות מהטלפון של המלון – בעיצומו של יום השבת, כדי לדרוש מהנציב העליון להתערב.