גיליון 220, סיוון תשפ”ד
לאחרונה עסקנו בידיעות על מעיין מים חיים מסתורי שנובע בהר הבית, ונקשר בבית המרחץ חמאם א-שיפא הסמוך לכותל המערבי.
סוד המעיין הנעלם: פרק ב’ – מהו מקור המים של חמאם א-שיפא?
תעלומות מקורותיו של חמאם א-שיפא והקשר בינו לבין מעיין הגיחון קיבלו במסורת היהודית משמעות מפתיעה. החיד”א – ר’ חיים יוסף דוד אזולאי, מחשובי חכמי ירושלים במאה ה-18 (נפטר ב-1806), עסק בספרו שם הגדולים בזיהוי מעיין הגיחון. לשם כך הוא ציטט מדברי ר’ משה אבן חביב, שהיה רבה של ירושלים במאה ה-17 (נפטר ב-1696), המזהה גם הוא את מקורותיו הסתומים של המעיין בחמאם א-שיפא (ר’ משה ן’ חביב, גט פשוט, קושטנדינא תע”ט, סי’ קכח, דף פז ע”ב). אבל אל תוך שאלת הזיהוי הגאוגרפי הטיל החיד”א ‘פצצה’: בבית המרחץ המסתורי מסתתרים המפתחות לגאולה, ולוּ רק ידענו כיצד לאחוז בהם ולוּ רק עשינו זאת בנקודת הזמן המתאימה לכך, כי אז היינו משחררים את חזקיהו מלך יהודה ממועקת מעשה סתימת הגיחון ואת העולם כולו ממצוקותיו. הוא מצטט אגדה אפופת מסתורין, המתארת את בריחתו של ר’ חיים ויטאל מפני אבו סייפין, המושל העות’מאני של ירושלים. ר’ חיים ויטאל נודע במיוחד כתלמידו המקורב והמובהק של האר”י, גדול חכמי הקבלה מצפת, ובשנות ה-80 של המאה ה-16 חי ופעל בירושלים (נפטר בדמשק ב-1620). סיפור המעשה מתחיל בהתייחסות לסתימת מי הגיחון בימי חזקיהו מלך יהודה. לפי מסורת חז”ל “לא הוֹדוּ לו” (משנה פסחים ד, ט), כלומר זכרו פעולה זו לגנותו ולא לשבחו.
“[…] אגלה מה שקבלתי מרבני זקני עה”ק [=עיר הקודש] ירושלם ת”ו [=תבנה ותכונן]. ידוע דחזקיה המלך ע”ה [=עליו השלום] מפני סנחריב סתם את מי גיחון, ועד היום, [ב]יום השִׁשִׁי בחצות [היום], שנסגרים פתחי שערי ירושלם, כי כל הישמעאלים [=המוסלמים] הולכים בעוה”ר [=בעוונותינו הרבים] לבית המקדש [=להר הבית (בשעת תפילת הצהריים)], נשארה העיר כמעט ריקנית, ומשו”ה [=ומשום הכי] סוגרים השערים. וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ. ובזמן שהרב מהרח”ו [=מורנו ר’ חיים ויטאל] היה בעה”ק [=בעיר הקודש] ירושלם בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי”ן וידע שמלך ישראל סתם מֵי גיחון, ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפותחו. וא”ל [=ואמרו לו] הגוים, יש חכם שהוא אלהי ושמו רב חיים ויטאל, ודאי שהוא יכול לפותחו. ושלח אחריו יום הששי וא”ל: גוזרני עליך שבעוד שהולך הוא לבית המקדש פָּתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפותחו, ואם אין – דמך בראשך. ומהרח”ו עשה קפיצת הדרך לדמשק, ובא אליו רבינו האר”י זצ”ל ובחלום ידבר בו: הִסְכָּלְתָ עַשׂוֹ! כי זה השׂר היה גלגול [נשמתו של] סנחריב, וכן נקרא אבו סיפי”ן, שבערבי[ת] פירושו אבי החרבות. ואתה יש בך ניצוץ חזקיה המלך והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון, כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיה המע”ה [=המלך עליו השלום], שהוא מהדברים שלא הודו, ובזה היתה אתחלתא דגאולה. והשיבוֹ מהרח”ו: לא רציתי להשתמש בשמות הקֹדש [כדי לפתוח את המעיין הסתום]. וא”ל האר”י: אִלוּ לא נִשְׁתמשתָ לבֹא [בקפיצת הדרך] לדמשק החרשתי, אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפותחו, והיה קִדוּשׁ השם ותקון גדול. א”ל מהרח”ו: א”כ [=אם כן] אחזור לירושלם לפותחו. א”ל: חליף שעתא ולאו זימניה הוא [=חלפה השעה, ואין זה הזמן]. ע”כ [=עד כאן] שמעתי” (חיד”א, שם הגדולים, וילנא תרי”ג, דף כט ע”א).
לאור האמור, סביר להניח שמקור המים הנסתר ליד הר הבית, המתואר “אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל” (הוא שער הכותנה, אם כי לא ברור לאיזה מגדל התכוון), הוא חמאם א-שיפא , וגם אגדה זו משקפת את התפיסה הקושרת בינו לבין מי השילוח. אבל מה עניין “אתחלתא דגאולה” אצל מעיין בירושלים?
במקורות היהודיים הקדומים נזכר מעיין הנובע בהר הבית בהקשרים סמליים ואוטופיים, ולא כקביעה מציאותית. כך, למשל, יש להבין את נבואתו של יחזקאל:
“וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים, וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ” (יחזקאל מז, א).
נבואה זו אינה קביעה ריאלית-היסטורית, כי אם חזון נבואי. התייחסות דומה לנושא מופיעה בשלהי ימי הבית השני. ר’ אליעזר בן יעקב הסביר את מקור שמו של שער המים, אחד משערי המקדש:
“ולמה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג. ר’ אליעזר בן יעקב אומר, ובו המים מפכים, ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית” (משנה, מידות ב, ו).
ר’ נפתלי הרץ בכרך, מקובל אשכנזי בן המאה ה-17, ציטט מסורת קדומה שקשרה בין אותו מקור מים חיים עתידי ועלום בהר הבית לבין מעיין הגיחון:
“[…] וכל ישראל החביאו הכלים [והאוצרות האבודים של בית המקדש] עד שיקום מלך צדק לישראל, ולא עוד אלא שנשבעו שבועה גדולה אלו לאלו שלא יגלו [מקום] הכלים האלה עד שיקום [משיח] דוד בן דוד, וימסרו בידו כל כסף וזהב ומרגליות שהטמינו, בשעה שיתקבצו גליותיהם של ישראל מד’ רוחות העולם ויעלו בגדולה ומעלה גדולה על ארץ ישראל. ובעת ההיא יצא נהר גדול מבית קודש הקדשים ששמו גיחון, וישטוף עד המדבר הגדול והנורא ויתערב בנהר פרת, ומיד יעלו ויתגלו כל הכלים” (ר’ נפתלי הירץ, עמק המלך, אמשטרדם ת”ח, דף יד ע”ב).
המסורת המסתורית על מעיין נעלם שיתגלה בבוא הגאולה בירושלים עברה מדור לדור בלחש, מפה לאוזן, והסעירה את רוחם של יהודי ירושלים, שכל חפצם לא היה אלא לחזות בבוא הגואל. כך, למשל, העיד העיתונאי אליהו יהושע לבנון, שגדל ב’יישוב הישן’ האשכנזי בירושלים, על מסורת ששמע ברובע היהודי קודם לנפילתו בתש”ח:
“שמעתי בחצר חֻרבת ר’ יהודה החסיד מפי זקנים וישישים, סמוך להר הבית נובע מעין מים כמֵי הים מרים, ‘ונרפאו המים’ בבוא הגאולה והישועה במהרה, ‘ומעיָן מבית ה’ יֵצא והִשְׁקה את נחל השִׁטִים'” (א”י לבנון, איכה אבדה ירושלם, ירושלם תשכ”ו, עמ’ 2).
חורבות בית הכנסת החורבה ברובע היהודי, 1973 (באדיבות החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי).
בשנת 1867 תיאר משה ריישר את ההתרגשות שליוותה את בניית ההוספיס (האכסנייה) של הקונסוליה האוסטרית, ברחוב הגיא פינת דרך הייסורים. בשנת 1856 החלו החפירות ליסודות, הוסרה שכבה של 13 מטרים אשפה ונחשפו עתיקות. בתום הבנייה שנמשכה ארבע שנים נחנך המבנה הגדול והמפואר ביותר ברובע המוסלמי. ריישר מתאר מקור מים שהתגלה בתוך כך, יש להניח שמדובר בבריכת הסטרותיון ההרודיאנית:
“[…] מטריפולין [=ארמון] של מלכים, שנבנה על שם הקיסר האדיר מאוסטרייך יר”ה [=ירום הודו], והוא בניָן נאה משובח ומפואר […] והרס וחפר היסודות ומצא מעין א'[חד] בעומק הארץ. והלכנו כֻּלנו לראות הפלא ולשמוח, כי ידוע מכתבי רבינו האריז”ל בעת יִפָּתח הגיחון אשר סָתם חזקיהו מלך יהודה, סימן הוא על ביאת משיח צדקינו” (מ’ רישר, שערי ירושלים, Lemberg תרל”ו, דף כז ע”ב).
בריכת הסטרותיון, ראשית המאה ה-20.
ריישר, כמו שוורץ וטובלר, חיפש את מקור המים המסתוריים בצפון העיר העתיקה, באזור שער שכם, משום שהבין שזהו אזור אגן הניקוז למים המחלחלים הן לחמאם א-שיפא והן למעיין הגיחון, כאמור, וגם הוא כמותם טעם מן המים ומצא את זיקתם למי השילוח. אמנם, מה שהציג ריישר כעניין ש”ידוע מכתבי רבינו האריז”ל” כלל אינו מכתבי האר”י, אלא ממסורת מאוחרת על ר’ חיים ויטאל תלמידו, אבל חשובה לענייננו העובדה שמסורת זו הייתה מוכרת לו ולא נשכחה עד ימיו. בשנת 1891, כ-300 שנה אחרי שר’ חיים ויטאל ברח מירושלים והחמיץ את שעת הגאולה, החליטו כמה יהודים שהגיע הזמן לקום ולעשות מעשה, ואם מעיין הגאולה לא מצא פנאי להתגלות עד עכשיו הרי שיש לסייע לו להזדרז. גם הם יצאו לחפש את מקור המעיין המסתורי באזור שער שכם:
“חבורה אחת גדולה כרתה אמנה את פקודות עירנו, שהיא תחפור פעה”ק [=פה עיר הקודש] עד אשר תמצא מים חיים נוזלים ממעמקי האדמה, וחפצה לגלות את מי גיחון אשר סתם חזקיה מלך יהודה בימי המצור, ועד אשר חֵפְצה יצליח בידה אין לה לקבל מבית הפקודות אף פרוטה אחת להוצאותיה. וכפי הנשמע, כבר מצאה חורבות עתיקות בבטן האדמה על יד שער העמודים, הוא שער שכם, וגם מים נראו שמה, ובמקום ההוא תרבה לחפור בימים האלה. מי יתן וקמו כעת דברי החוזה, אשר ‘ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים’ (זכריה יד, ט), וראו כל העמים ולשונות כי פי ה’ דיבר” (מ”מ מיכלין, בראי הדורות, תל אביב תש”י, עמ’ 71).
בסופו של דבר מצאה החבורה “חורבות עתיקות”, אבל לא מעיין ובוודאי שלא מפתחות של גאולה. איך אנחנו יודעים? כי הגאולה עדיין לא הגיעה והמעיין עדיין ממשיך להסתתר ולהחביא את סודו.
בטרם ניפרד מתעלומת מי הגאולה, נחזור לסיפור בריחתו של ר’ חיים ויטאל מירושלים מאימת אבו סייפין. כפי שכבר ציין החיד”א, אבו סייפין היה כינויו של השליט ולא שמו האמיתי, ופירושו אבי החרבות (סייף), ונראה שהרוויח את הכינוי ביושר. ימיו של שליט עות’מאני אכזר זה בירושלים צרובים בתודעת יהודי ירושלים לדיראון עולם. בזמנו נסגר בית הכנסת היחידי שהיה בירושלים (זה המכונה בימינו בית הכנסת הרמב”ן), בשנת 1589. בעקבות מחלות שהכו בירושלים, ציווה אבו סייפין להרוג את כל הכלבים שנחשדו בהפצתן. אירוע זה הסתיים בהתנכלות נבזית במיוחד ביהודים, כפי שסיפר הכותב המוסלמי אלקרוטי:
“אחר ששחטו את כל הכלבים, שהיו נגועים בדֶבֶר, קברו אותם בבית הקברות של היהודים, והם התקוממו יחד ובאו בשחצנות ובעזות מצח, שהם רגילים בהם, באמרם שבית הקברות מיועד לגופותיהם ולא לכלבים, אך הם נענו בכך שהם כולם כלבים, ולכן רצה (אבו סיפין) שיהיו כולם מאוחדים במקום אחד” (מ’ רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי”ז, תל אביב תשמ”ה, עמ’ 78).
אבו סייפין, כפי שגילה האר”י לר’ חיים ויטאל, היה גלגול נשמתו של סנחריב, המצביא האשורי שפלש לממלכת יהודה בימי חזקיהו (בשנת 701 לפסה”נ). כנראה היה כה רשע, עד כדי כך שאחרי מותו באו יהודים להתפלל על קברו כדי להיוושע. כך סיפר המקובל והפוסק ר’ יוסף חיים מבגדד, מחשובי הרבנים של יהדות המזרח בעת החדשה (נפטר ב-1905), אודות קברו של אבו סייפין בבגדד:
(ר’ יוסף חיים, בן יהוידע, פסחים נו ע”א, ירושלים תרנ”ח, ב, דף כד ע”ב כה ע”א).
אם תהיתם כיצד הפך קברו של גוי רשע מרושע לאתר תפילה כראוי לקבר צדיק, התשובה היא: “קליפה”. זהו מושג קבלי, שפירושו המעטפת השלילית של התוך החיובי, המונעת ממנו להתגלות. נשמתו של אבו סייפין הייתה התגלמות “כח הקליפה”, ולכן אין ראויה ממנה להתמודד איתה. למרבה המזל, הצליח ר’ ששון מרדכי לבטל את כוחותיו של אבו סייפין, לבטל את המנהג היהודי המביך ולהשיב את נשמתו של אבו סייפין אל מקומה הטבעי בגיהנום.
