סוד המעיין הנעלם: פרק א’ – היכן הוא “גיחון העליון”?

כְּתבים אחדים עוסקים בקשר, שנראה במבט ראשון תמוה למדי, בין מקורות מעיין הגיחון לבין מקורות מים בהר הבית. המקור ההיסטורי הראשון שהעלה אפשרות כזו הוא אלְהַרַוִי, דרשן מוסלמי בעירק ובסוריה בתקופה האַיוּבית (מת ב-1215), בספר ההנחיות להכרת יעדי העלייה לרגל:

“ישנו עין סלואן [מעין השילוח], שמימיו כמו מימי הזמזם. הוא נובע מתחת לכיפת הסלע ומופיע בגיא דרומית לעיר” (א’ טל, ארץ ישראל במקורות ערביים מימי הביניים [1517-634] – אסופת תרגומים, ירושלים 2014, עמ’ 124).

“הזָמְזָם” הוא מעיין קדוש במכה, בקרבת הכעבה, והשתייה ממימיו היא חלק ממערכת הטקסים שעורכים עולי הרגל המוסלמים במכה בעת מצוות החאג’. הם מכנים אותו גם באר ישמעאל, שכן לפי מסורתם לכאן הנחה המלאך גבריאל את הגר וישמעאל כדי להרוות את צמאונם כאשר תעו במדבר. המוסלמים מאמינים בקיומו של מעבר תת קרקעי המחבר בין מעיין הגיחון בירושלים לבין הזמזם. כאמור, לדברי אלהרוי, מעיין הגיחון “נובע מתחת לכיפת הסלע” בהר הבית.

קדושת מי השילוח מוכרת גם במסורות שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות. ביהדות התייחדו המים לטהרה, וכאן טבל אדם הראשון כשטהר מחטאו ( פרקי דרבי אליעזר, כ), ובנצרות זהו המקום שאליו שלח ישו את האיש שריפא לרחוץ ולהיטהר (יוחנן ט, 15). אבל להלן נתמקד רק במסורת הקושרת בין מעיין הגיחון (או מי השילוח) להר הבית. מסורת זו מופיעה במקורות יהודיים למן ימי הביניים ואילך (לראשונה ביומן מסע תלמידו האלמוני של רמב”ן, 1290-1271). כך, למשל, כתב ר’ בצלאל אשכנזי, מחשובי הפוסקים במצרים ובארץ ישראל במאה ה-16 (נפטר בסביבות שנת 1592):

“יען מאסם את מי הנהר העצומים ובחרו במֵי השִׁלוח ההולכים לאט, אשר מן המקדש המה יוצאים, פריו למאכל ועלהו לתרופה” (ר’ בצלאל אשכנזי, שאלות ותשובות, ויניציאה שנ”ה, דף עט ע”ב).

במילים אלו משבח החכם את הציבור שבחר ללכת בדרך הקשה אך האמיתית, המשולה למי השילוח, שאמנם “הולכים לאט” (ביטוי שאוּל מישעיה ח, ו), אבל “מן המקדש המה יוצאים”. כך אפשר להבין שלשיטתו מקורם של מי הגיחון בהר הבית.

מה הקשר בין מעיין הגיחון לבין הר הבית? ר’ יהוסף שוורץ, הגאוגרף היהודי בן המאה ה-19 (נפטר ב-1865), לא פקפק בזיהויו של מעיין הגיחון בעמק הקדרון, אך טען שמעיין זה איננו ‘הגיחון’ היחיד בירושלים. טענה זו נשענת על הפסוק המקראי:

“וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד, וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ” (דברי הימים ב לב, ל).

שוורץ פירש שאם יש “מימי גיחון העליון” – שנסתמו בידי חזקיהו מלך יהודה בימי מתקפת הצבא האשורי נגדו (‘מסע סנחריב’), הרי שיש גם “גיחון התחתון” – שהמשיך במהלכו הרגיל. הוא הוטרד גם מן הביטוי “ויישרם למטה מערבה לעיר דוד”, ומסקנתו הייתה מרחיקת לכת אף יותר: חזקיהו לא עסק כלל במעיין הגיחון הנודע בעיר דוד, אלא במעיין “הגיחון העליון”, המצוי למעלה מעיר דוד. זהו המעיין העליון שסתם חזקיהו, ואת מימיו הטה אל מעברים תת קרקעיים – “מתחת לארץ”. שוורץ לא התעצל, ויצא לחקור בכוחות עצמו את מקורותיו של מעיין הגיחון.

“ומצאתי בורות הרבה בעיר שטעם מימיהם כטעם מי שילוח, מלוחים וכבדים וסרת טעם וטבעם לשלשל, ומוכח שתחתית בורות אלה מחוברת עם גידֵי מעיָן זה (ובכל בורות אלה לא יפסיק ולא יכלה המים גם אם לא ירד גשם). גם סמוך לבניני וחורבות מקום המקדש בצד המערבי נמצא בור א'[חד] אצל מרחץ הנקרא בל”ע [=בלשון ערבי] חמם אלשפע (וכעת ביתי וישיבתי סמוך למרחץ זה כעשרים אמה) שהוא עמוק הרבה ומימיו ג”כ [=גם כן] כטעם מי השילוח. והנה מוכח שכל כל משיכת ומרוצת המים אלה תחת הארץ הם מלאכת יחזקיהו שהביא מי השילוח העירה. ובזמן ההוא ירד עין זה בתוך העיר, אולם כעת הזאת לא נראה כי הוא מתחת לארץ” (ר’ יהוסף שווארץ, תבואות הארץ, ירושלים תר”ס, עמ’ שנב-שנג).

שוורץ אמנם שילם על כך בקלקול קיבה, אבל המאמץ היה כדאי: הוא מצא דמיון בין טעמם הרע של מי השילוח הנובעים בעיר דוד לבין מימיהם של בורות בסביבת הר הבית, וכך הצליח ‘להוכיח’ את הקשר ביניהם. את אחד מהבורות הללו זיהה גם בשמו: חמאם א-שיפא (בתעתיק מדויק מערבית: א-שפאא) המשמש לשיטתו ‘תחנה’ של מֵי המעיין בדרכם מאזור הר הבית אל עיר דוד.

טיבה המדעי של ‘הוכחה’ זו מעין זו מפוקפק למדי, אבל חוקרים אירופאיים שהגיעו לירושלים בזמנו של שוורץ ניסו גם הם לחקור את הקשר בין מימי חמאם א-שיפא לבין מי השילוח והשקיעו בכך מאמץ לא מבוטל. הרופא השוויצרי טיטוס טוֹבְּלֶר, שפעל בירושלים באמצע המאה ה-19, חיפש דמיון בטמפרטורה של המים בשני האתרים, בעוד הבריטים צ’ארלס וילסון וצ’ארלס ווֹרְן חיפשו את הדמיון בתופעת הגיחות, שנצפתה בשני המקומות (ראו: ב’ לוריא, “ומעין מבית ה’ יצא”, בית מקרא, 15, א [מ] [תש”ל], עמ’ 13-3).

חמאם א-שיפא (מרחץ הרפואה) היה בית מרחץ נודע בירושלים העות’מאנית. מקומו בצדו הדרומי של שוק עושי הכותנה (סוק אלקטאנין), והוא רחוק כ-50 מטרים משער הכותנה המוביל להר הבית.