“משנכנס אדר מרבין בשמחה”, נכון, אבל לא רק: “באחד באדר משמיעין על השקלים” (משנה, שקלים א, א). כלומר, מידי שנה בשנה, באחד באדר, היו מכריזים על מבצע לאיסוף השקלים, שכן חג הפסח מתקרב ואת קרבנות הציבור צריכים לקנות החל מראש חודש ניסן. הכסף שנאסף היה נשלח לירושלים עם שיירות עולי הרגלים (מקור המצווה: שמות ל, יג).
הסכום שנקבע לכל יחיד הוגדר ‘מחצית השקל’, שהיה מעין מס דתי המסמל שייכות של כל יהודי למקדש, מעין דמי חבר לחברות במועדון ‘עם ישראל’. מחצית השקל לא ניתנה רק על ידי עולי רגלים, אלא נאספה בכל תפוצות ישראל דווקא מאותם שלא יכלו לעלות בעצמם.
ואל יתמה אדם שהיה עושר כזה בבית מקדשנו, שהרי כל היהודים שבעולם ועובדי האלוהים, אפילו מאסיה ומאירופה, היו נודבים לו (כספים) מאז שנים רבות (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יד, 110).
שקל צוֹרי. מוצג במוזאון ישראל בירושלים. מקור: פורטל ‘מוזאונים בישראל’.
בירושלים נמצאו מטבעות צוֹריים רבים, כלומר מן המטבעה שהייתה בצוֹר, עיר הנמל בדרום לבנון של ימינו. בשל האינפלציה שהייתה באימפריה הרומית הטביעו ברומא מטבעות כסף מעורבים ב-30% ברונזה, אבל בצור הקפידו לייצר ‘כסף אמיתי’ ויצקו מטבעות כסף טהור. בשווקים אמנם לא השתמשו בדרך כלל במטבעות הצוריים, כי ערכם היה כמובן רב, אבל הכוהנים בירושלים הסכימו לקבל רק אותם. זהו השקל הצוֹרי הנזכר בדברי חז”ל (בבלי, קידושין יא ע”ב).
בשנת 1960 התגלה בעוספייא – חוסייפה העתיקה – בית כנסת עתיק, בין חורבותיו של כפר יהודי. מתחת לרצפת בית הכנסת נדהמו החוקרים למצוא שני כדים מלאים מטבעות מסוף תקופת הבית השני: כ-3,400 שקלים צוריים, כ-1,000 חצאי שקלים צוריים, וכ-160 דינרים רומיים.
מטבעות צוֹריים ממטמון עוספיא. צילום: HANAY, אוסף מוזאון הכט בחיפה.
מה פשר המטמון? מי החביא סכום כסף גדול כל כך, ומדוע לא השתמש בו? בחפירות הארכאולוגיות הוכח שבית הכנסת המשיך לפעול עוד מאות שנים לאחר החורבן. האם ידעו זקני הכפר את הסוד, והעבירו אותו מפה לאוזן מדור לדור?
אולי זמנם של המטבעות הוא המפתח לפתרון התעלומה – לדברי החוקרים בין השנים 53-40 לספירה. בית המקדש השני עומד באותה עת על תלו, בשיא תפארתו, הרומאים שולטים בארץ, והיחסים בין השלטון לתושבים היהודים מתוחים ונפיצים. מדי פעם התנכלויות, התפרצויות, פעולות איבה. ייתכן ששיירה של עולי רגלים עשתה אז את דרכה מן הצפון, אולי מבבל, מקיליקיה (כך כינו אז את טורקיה של ימינו), או מסוריה, לחוג את הפסח בירושלים. בשיירה החגיגית היו כמובן נוסעים נרגשים עם מזון וצידה ובהמות לקרבנות, וגם כסף רב שאספו מכל מי שביקש לקיים את מצוות מחצית השקל. כשעברו בצוֹר עשו את המעשה המתבקש – לסור אל המטבעה המקומית ולרכוש את המטבעות המובחרים.
כשהמשיכו עולי הרגל דרומה הגיעו אליהם שמועות על מתיחות רבה ששוררת באזור ירושלים. יהודים שפגשו בדרך סיפרו שהרומאים זועמים על מלכודת מוות שהכינו מורדים יהודים לחיילים שלהם. הם העידו על התנפלויות של פלוגות רומאיות על השיירות, ועל מעשי הרג ושוד. “אין טעם שתמשיכו” ייעצו להם, “חזרו הביתה או חכו כאן, עד יעבור זעם”.
החברים בשיירה הבריכו את הגמלים והתיישבו סביב מדורה ותה שהכינו מעשבים שאספו בדרך. “מה לעשות?”, חשבו, “אחרי כל כך הרבה הכנות הגענו עד לכאן, כל כך התגעגענו לירושלים, איך נוותר על המצווה? מה שווה חג הפסח, ללא אכילת קרבן הפסח בחבורה מול הנוף של בית המקדש? אבל… מסוכן. ממש פיקוח נפש”. אחד החברים מציע להמשיך ויהי מה. אחר מציע לחזור הביתה. מישהו אחר קם פתאום ואמר: “נזכרתי שיש כפר יהודי קטן לא רחוק מכאן, חוסייפה, במרומי רכס הכרמל, כפר יפהפה, ממש ‘שוויצריה הקטנה’. היהודים שם בטח ישמחו לארח אותנו לכמה ימים, ואז נחליט מה הלאה”.
כתובת פסיפס “שלום על ישראל” מבית הכנסת העתיק בעוספיא (המאה ה-5 לספה”נ), בגב שטר של לירה ישראלית אחת, 1958.
וכך עשו. הימים עברו אבל השמועות על המצב הקשה באזור ירושלים רק התחזקו. החג הולך ומתקרב, וכבר אין מספיק זמן להמשיך לירושלים. אחת החברות אמרה שהם התארחו בבית של גבאי בית הכנסת, והוא איש טוב, ישר ואמין. “נבקש ממנו להחביא את מטבעות מחצית השקל מתחת לרצפת בית הכנסת”, כך היא הציעה, “ולשמור את העניין בסוד. אנחנו עוד נחזור בעזרת ה’, אולי בשנה הבאה אולי בעוד שנתיים, ונקדיש את המטבעות לבית המקדש כמתוכנן”.
עולי הרגל המאוכזבים נפרדו מהצימרים בכרמל, ופנו בחזרה צפונה. מה קרה להם אחר כך? אולי הותקפו בדרך בידי שודדים? אולי חוסלו בידי רומאים? לעולם לא נדע. אנחנו יודעים רק לספר שעברה שנה ועברו גם שנתיים, וכעבור כ-20 שנה עלה בית המקדש בלהבות, וכעבור כ-500 שנה חרב גם הכפר היהודי בכרמל, ועברו 1,000 שנים נוספות ועדיין אף אחד לא בא לגאול את כספי המקדש.
חידת מטמון עוספיא מחכה עדיין לפתרונה. והמטבעות? חלקם נשאר במרומי הכרמל, ומוצג כיום במוזאון הכט בחיפה. מטבעות אחרים שמורים במוזאון חניתה, בידי מוסדות שונים או אספנים פרטיים. הם מחכים עדיין להגיע אל יעדם הסופי, בבית המקדש בירושלים.
2.2020
