האבל על חורבן ירושלים ואבדן בית המקדש מלווה אותנו כבר 1,950 שנה. בתענית ובישיבה על הארץ אנחנו קוראים את הקינות ואת אגדות החורבן, משתדלים להפנים את הגורמים שהביאו אותנו לשפל הזה ולשאול את עצמנו אם כבר למדנו את הלקח. אבל בית המקדש, עם כל הווייתו הרוחנית ועבודת הקודש שרחשה בתוכו, כבר התרחק מאיתנו מאוד. מצאנו דרכים למלא את חיינו היהודיים בתכנים עשירים ומגוונים שאין בהם מזבח, היכל וכוהנים גדולים, והתרגלנו. נדמה לי שהקביעה “התרגלנו” נכונה הן ביחס לשומרי המצוות שבינינו, והן ביחס לאלו ששומרים יותר.
אבל אבות אבותינו, שחיו בזמנו של בית המקדש, לא היו יכולים להעלות בדעתם אפשרות של יהודי בלי בית המקדש. הקרבן היה ביטוי לכפרה ולתודה והר הבית היה המקום לביטוי הקשר בין האדם לאלוקיו. איזו משמעות יש לקיום יהודי ללא ‘אמצעי תקשורת’ עם אביו שבשמים?? איזו משמעות יש לקיום הלאומי כשאין לו לב??
ואמר ר’ אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי (איכה ג, ח). ואע”פ ששערי תפלה ננעלו – שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר: שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה’ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ (תהילים לט, יג) […] ואמר ר’ אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה [=נבנתה] חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר: וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר (יחזקאל ד, ג) (בבלי, ברכות לב ע”ב).
מפולות אבני הכותל המערבי, שריד לחורבן הבית השני.
זהו הרקע להבנת מקורות מדור החורבן ומהדורות שאחריו, שלא עסוקים רק בצער ובאבל אלא בשאלות קיומיות של ממש:
כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ – זה בית מקדש. ולמה מדמהו בצואר? שכל ימים שהיה בית המקדש בנוי וקיים היו צוארן של ישראל פשוט בין אומות העולם, וכיון שחרב בית המקדש, כביכול נכפף צוארן של ישראל […] דבר אחר: מה צואר זה נתון בגבהו של אדם, כך בית המקדש נתון בגבהו של עולם. ומה צואר זה רוב תכשיטין תלויין בו, כך כהונה מבית המקדש לוויה מבית המקדש. ומה צואר זה אם ניטל אין לאדם חיים, כך משחרב בית המקדש אין חיים לשונאי ישראל (מדרש רבה, שיר השירים, ד, ד).
“שונאי ישראל” הם ישראל עצמם, בלשון סגי נהור, ולפי מדרש חז”ל נמשל בית המקדש לצוואר משום שזהו האיבר המחבר בין הראש לגוף ובלעדיו אין חיים.
ספר חזון ברוך א’ הוא ספר יהודי, שבמקורו נכתב כנראה בעברית אך השתמר רק בתרגומו לארמית-סורית וממנו תורגם בימינו בחזרה לעברית. המחקר סבור כי המחבר חי בדור שלאחר חורבן הבית השני:
אשרי האיש אשר לא נולד, או אשר נולד וימות. ואנחנו החיים – אוי לנו, הרואים בצרת ציון ואשר הגיע אל ירושלים […] האיכרים – אל עוד תזרעו, ואת אדמה – למה תיתני יבולך? ואת גפן – למה תוסיפי תת יינך ועוד לא יקריבו ממנו בציון, וגם ביכורי התבואה לא עוד יביאו? ואתם השמים – את טלכם כלאו, ואל תפתחו אוצרות מטר. ושמש – גם את החביאי אור קרנייך, ואתה ירח – כבה רוב אורך, כי למה יזרח עוד אור ואור ציון חשך? ואתם חתנים – אל תבואו, וכלות אל כלולות תעדינה. ואתן נשים – אל בנים אל תתפללנה, כי שמוח תשמחנה העקרות ותגלנה חשוכות בנים, ואמות הבנים נוגות תהיינה. ולמה תלדנה בעצב – למען קבור באנחות? ובני אדם – מה להם עוד ולבנים, ולמה ידובר עוד על זרע אנשים, אחרי אשר האם שוממה, ובניה בשבי הלכו? (חזון ברוך א, י, ו-טז [מהדורת א’ כהנא])
קינה איומה זו מבטאת אבדן מוחלט של התקווה ושל תוחלת החיים. ברוך לא רואה כל טעם לקיום האישי והאנושי ללא קיומה של ירושלים. איננו יודעים מי היה המחבר שהציג עצמו כ”ברוך בן נריה”, ולאלו חוגים חברתיים השתייך, אבל אפשר ללמוד מדבריו על הלכי הרוח בזמנו שהיו בוודאי נפוצים. גם כאשר ביקש אלעזר בן יאיר לשכנע את חבריו, לוחמי החופש במצדה, לשים קץ לחייהם בטרם ישיגו אותם הרומאים, הוא לא נימק זאת רק בשיקולי כדאות וברירת מחדל לנוכח גורלה העגום וחסר התקווה של המערכה, אלא גם בטעם החיים לאחר חורבן ירושלים:
(יוסף בן מתתיהו, יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים [מהדורת י”נ שמחוני], ז, ח, ז).
צמת שיער וסנדל של אחרוני הלוחמים במצדה, כפי שהתגלו בדרגה התחתונה של הארמון הצפוני (מתוך: י’ ידין, מצדה, חיפה 1964, עמ’ 196).
לפי גישתו של אלעזר בן יאיר, החיים ללא ירושלים ובית המקדש אינם רק חסרי טעם וערך אלא נחשבים לבגידה ממש, ומי שנשאר בחיים מרצונו החופשי איננו אלא שונא את עיר אבותיו. הדרך מכאן להתאבדות קצרה למדי, וזו אכן הדרך שבה בחרו לבסוף אלעזר וחבריו.
אנחנו, כאמור, התרחקנו מבית המקדש עד כדי כך שאיש מאיתנו לא נפגש עם אדם בעל נטיות אבדניות מצער על חורבן ירושלים. טוב שכך, ובכל זאת אנחנו לא פטורים מלשאול את עצמנו עד כמה עמוק בלבנו החלל שהותיר אחריו החורבן?
7.2020
