גיליון 252, אדר תשפ”ה
דיכוי המרד הגדול, שהסתיים בחורבן ירושלים ובית המקדש השני בשנת 70 לסה”נ, הביא בוודאי להקלה גדולה על הצבא הרומי, שבמשך שנים ארוכות הקיז את דמו בארץ יהודה. הכנעת אחרוני המורדים במצדה, כשלוש שנים לאחר מכן, בישרה את קץ ההתנגדות היהודית, ואין פלא שהרומאים חגגו. “חג הניצחון” הם כינו את האירועים לציון חורבן יהודה (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ז, ה, ו).
כתובת הקדשה למפקד בלגיון העשירי, המוצגת בחצר הפנימית של מלון אימפריאל, ליד שער יפו. שימו לב לשורה הרביעית, הנושאת את האותיות: LEGXFR, שמשמעותן: הלגיון (LEG) העשירי (הסִפְרה הרומית X) המכונה פְרֵטֶנְסִיס (FR) (צילום: Assayas, ויקיפדיה).
חיילי הלגיון העשירי ‘פרטנסיס’ הוצבו מעתה בירושלים, להשגיח לבל ישוקמו חורבותיה בידי פליטי היהודים, אבל הרומים לא נדרשו למאמץ רב מדי. השבר היה עמוק מדי, היהודים לא הצליחו לאסוף את כוחותיהם ולחיילים לא נותר אלא לשמור על גלי המפולות המפויחות של עיר המקדש, שדממת מוות ריחפה מעליהם. שעמום, כידוע, הוא אֵם כל חטאת, ולכך היו מודעים היטב המפקדים הרומים. לפיכך הם הטילו על החיילים משימות ‘אזרחיות’, כמו ייצור רעפים וחציבת אבני מיל, וכמובן גם בנייתה מחדש של ירושלים בדמותה של איליה קפיטולינה.
אלא שבכל זאת כנראה עדיין נשאר לחיילים עוד זמן רב פנוי. איך אנחנו יודעים? כי הם השאירו ברחבי הארץ, ובפרט בירושלים, עקבות של משחקים – משחקי לוח וקובייה פשוטים, כאלה שמתארגנים בִּן רגע באוהל המגורים או בין המשמרות. למרבה הצער, לא שרדו הוראות לכללי המשחקים, אבל אולי בעצם דווקא עדיף כך – כדי להשאיר בידינו את האתגר להפעיל את הדמיון ולהמציא להם כללים משלנו.
המשחק הוא חלק בלתי נפרד מתרבויות קדומות רבות, ומשחקי הקובייה נפוצו בארץ ישראל ובסביבותיה למן התקופות ההלניסטית והרומית. היו כמה וכמה סוגי משחקים, אחד מהם היה מַנְקָלָה – המבוסס על לוח צר וארוך בעל גומות ומספר רב של חרוזים הנחים בתוך הגומות. העדות ההיסטורית הראשונה למשחק זה, הנפוץ ומוכר מאוד גם בימינו, נמצאה בחפירת הצלה שנערכה ביבנה בשנת 2018. בתחומיו של מפעל רומי לייצור כלי חרס נמצא חדר משחקים, ובתוכו לוח חרס מוארך שזוהה כלוח מנקלה. גם במצדה ובתל דור שלחוף הכרמל התגלו כמה פריטי משחקים רומיים.
קוביות וכלי משחק מעצמות. מוצגים במוזאון המזגגה בדוֹר.
אבל נחזור לירושלים: בתחומי מנזר אחיות ציון, שמצפון להר הבית, נחשפה רחבת אבן מרוצפת, המתוארכת למאה ה-2 לסה”נ, ושהשתמרה היטב. לפי המסורת הנוצרית, כאן היה הליתוסתרטוס – רצפת מקום משפטו של ישו. על אריחי האבן הגדולים נמצאו חריטות של דגמים גאומטריים וצורות סמליות. אחד מהם הוא ‘משחק המלך’, המסומל על ידי כתר, ולידו האות B המסמלת את המילה ‘בָּסילוּס’ – מלך ביוונית. מהלך המשחק התבצע באמצעות קוביות. המשחק היה מלווה בהצבת ‘מלך-בובה’, שהיה מוצג ללעג עד ש’מוצא להורג’ (על פי: א’ שילר, דרך היסורים, ירושלים 1980, עמ’ 32-31).
‘משחק המלך’ ברצפת מנזר אחיות ציון (מואר ומוגן בלוח זכוכית), ברחוב ויאה דולורוזה.
על מרצפות האבן של רחבת שער העמוד הרומי – בימינו בתחומי אתר ‘השער הקדום’ שליד שער שכם, נמצאו קווי משחק אחר, המורכב ממשולשים הכלואים בתוך ריבועים:
לוח המשחק ברצפת השער הרומי. צילום: יהודה קרמר.
גם בריצוף הרומי ברחוב הקרדו המזרחי, כיום בתחומי רחבת הכותל המערבי, נמצאו עקבות משחק באבן:
על גבי לוחות המשחק הללו רכנו חיילים רומאים, שניהלו את המשחק באמצעות הטלת קוביות וכלי משחק. באתרים ארכאולוגיים שונים בירושלים התגלו קוביות משחק זעירות מן התקופות ההלניסטית והרומית, שעל כל אחד מדפנותיהן מגולפים עיגולים שמספרם מ-1 עד 6. כמה מן הקוביות עשויות שנהב, והן מזכירות מאוד את קוביות השש-בש עשויות הפלסטיק של ימינו.
קוביות משחק קדומות, שהתגלו בעפר הר הבית. באדיבות צחי דבירה, פרויקט סינון עפר הר הבית.
המספרים שהתקבלו לאחר הטלת הקובייה, הניעו את כלי המשחק. כלי המשחק היו עשויים חומרים שונים – מן הסתם אבנים אקראיות קטנות שהמשתתפים היו מלקטים מן השטח עם הצטרפותם למשחק, אבל נמצאו גם אבנים קטנות מסוגננות שיועדו במיוחד למטרה זו (“המשחקים בפסיפסין” – ירושלמי, סנהדרין פ”ג ה”ו). היו כנראה גם כלי חרס וכלים צמחיים, ובחפירות הארכאולוגיות נמצאו גם כלי עצם – בדרך כלל עצמות מפרק הרגל של מפריסי הפרסה, כבשים או עזים.
עצמות משחק, מוצגות במנזר אחיות ציון בעיר העתיקה.
בתקופה הרומית חיו התנאים והאמוראים – חז”ל, ומהם משתמע שתרבות משחקי הלוח והקובייה חלחלה גם אל החברה היהודית, למורת רוחם. החכמים גינו את המֵשחקים בקובייה, ומנו אותם עם הפסולים לעדות (משנה, סנהדרין פ”ג מ”ג). בגמרא נמסר הטעם: “לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם” (בבלי, סנהדרין כד ע”ב), דהיינו בטלנים הם, שבמקום לעבוד מכלים את זמנם במשחקי מזל. ובלשונו של רש”י במקום: “דהואיל ואין עסוקין ביישובו של עולם, אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן, ואינן יראֵי חטא”.
מעבר לכך, המשחקים הללו היו ממכרים, וחז”ל הכירו את ה”קוביוסטוס” – זהו המכור למשחקי קובייה (בבלי, בבא בתרא צב ע”ב) (הפרשנים דנים בפירושים אחרים למושג זה. ראו בעלי התוספות שם). חז”ל זיהו את מֵשׂחקי הקובייה עם נוכלים החשודים בהונאה, ואף תיארו זאת באופן ציורי:
“אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי. אמר ר’ פנחס הכהן בר חמא: אלו בני אדם שהן משחקין בפספסין, ומחשבין בשמאל, ומסמכין בימין, וגוזלין וחומסין זה את זה” (מדרש תהילים כו, ז).
מדוע ראו חכמים במשחק הקובייה מעשה של גזל וחמס? הסביר רמב”ם:
“המשחקין בקוביא כיצד? אלו שמשחקים בעצים או בצרורות [=באבנים קטנות] או בעצמות וכיוצא בהן, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שְׂחוק יקח ממנו כך וכך. הרי זה גזל מדבריהם [=איסור מדרבנן]. אע”פ שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והִתוּל הרי זה גוזל” (רמב”ם, יד החזקה, הלכות גזילה ואבידה ו, י).
אף על פי כן, ולמרות פסקים הלכתיים שניסו למנוע זאת, תרבות המשחק וההימור פשטה ורווחה בקהילות ישראל לדורותיהן ולתפוצותיהן (ראו: ש’ בר און, הטלת גורל, אלוהים ואדם במסורת היהודית, רמת גן וירושלים 2020, עמ’ 386-374). ואם גם אתם תרצו בכל זאת לשחזר את הווי המשחקים הקדומים בארץ ישראל, אתם מוזמנים לפארק עמק הארזים שבתוך פארק ירושלים. ליד עינות תלם הציבה קק”ל מתקני משחק קדומים, להנאתכם.
זהירות… זה ממכר.
מתקן לשחזור משחקים קדומים, שבפארק הארזים שבמערב ירושלים.
