מצוות שילוח הקן: הסולם אל הגאולה

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים, לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ו-ז).

בטעמיה של מצוות שילוח הקן, המחייבת לשלח את האם לפני ציד האפרוחים או הביצים, דנו פרשני התורה. יש שהדגישו את החינוך למידת החמלה והרחמנות, יש שהטעימו את השמירה על ערכי הסביבה והטבע, ויש שביקשו טעמים אחרים, אבל כבר המשנה הזהירה מפני החיפוש לסיבת המצווה: “האומר על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו” (משנה, ברכות ה, ג). ביחס לכך הוסבר בגמרא שאין לבקש את טעמי המצוות אלא לבצע אותן רק משום היותן מצוות: “מפני שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים, ואינם אלא גזרות” (בבלי, ברכות לג ע”ב).

מצוות שילוח הקן מיוחדת גם בשכר שהבטיחה התורה, שבדרך כלל נמנעת מלחשוף את שכר המצוות, וגם בכך דנו חז”ל:

דתניא, רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב: לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים ה, טו). בשילוח הקן כתיב: לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ו-ז). הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה [=למבנה גבוה] והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה? אלא ‘למען ייטב לך’ לעולם שכולו טוב, ‘ולמען יאריכון ימיך’ לעולם שכולו ארוך (בבלי, קידושין לט ע”ב).

מהמשך הדיון בגמרא מסתבר שאירוע כזה, של בן שמצא את מותו כשנפל מסולם בשעת קיום שילוח הקן ובמצוות אביו, אכן התרחש. אלישע בן אבויה, שהיה מגדולי החכמים בזמנו, הזדעזע מן הסיפור, ולא השלים עם הפער בין הבטחת התורה לבין המציאות המרה, וכך איבד את אמונתו.

בספר הזוהר הובא הסבר, שנותן למצוות שילוח הקן משמעות שונה לגמרי, לפיה האֵם היא השכינה הגולה, הקן הוא בית המקדש החרב והגוזלים הם עם ישראל שהתפזר בארצות הנכר:

‘וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים וכו’, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם’, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘וּבְפִשְׁעֲכֶם שֻׁלְחָה אִמְּכֶם’ (ישעיה נ, א), ‘וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ’… וּמַה דְּאִימָּא מִתָּרְכָא [=מגורשת] מִן הַקַּן, מַה הִיא אוֹמֶרֶת? אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלֵיתִי בָּנַי לְבֵין הָאוּמּוֹת. וְעַל דָּא [=זה] יְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא… ‘שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח’: תְּרֵין שִׁלּוּחִין [=שני שילוחים], דְּאִינוּן [=שהם] בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי… (זוהר חדש, רות, דף צד ע”א-ע”ב).

על בסיס הבנה זו, מצאו המקובלים במצוות שילוח הקן רמז לגורלו של עם ישראל המצפה לגאולה, ולכן טענו שיש ליזום את קיומה כדי להחיש את בוא המשיח. וכך נפוץ בירושלים המנהג לחפש קנים בעיר ומחוצה לה בשיטות מקוריות, כדי לזכות במצווה המיוחדת:

“וכך עושים פה ירושלים עה”ק ת”ו [=עיר הקודש תבנה ותכונן] חסִדִים ואנשי מעש'[ה], לרדוף בהרים וגבעות בכפרי'[ם] באישון לילה ואפֵלה, ומֵסָכְּנין בעצמם כדי לקיים מצות שלוח הקן. ובשנה הזא'[ת], שנת התקי”ט [1759] קיימו מצוה זו תוך העיר, דהיינו בקירות הבית והחצר, שיש שם חורים אשר צפורי'[ם] יקננו, ועולים בסולם בלילה ומכניסין ידו בחור אם ימצאו צפור רובץ על האפרוחים או על הביצים, [וכך] מקיימין מצות שלוח. ואינם צריכין לצאת חוץ לעיר בכפרים במקום סכנה, כאשר היתה באֹמְנה איתם עד עכשיו” (הרב יוסף מולכו, שלחן גבוה – יורה דעה, שאלוניקי תקט”ו, ג, סי’ רצב).

תמיד טוב לדעת שיש מי ששומר על הגחלת, ולא מניח למסורות קדומות שיאבדו. אמנם פוסקי ההלכה בדורנו עוסקים בגדרי המצווה, אבל נדמה לי שמעטים מאתנו פגשו אדם בצמרת של עץ או על גג גבוה שעסוק בחיפוש של קן. והנה, מעיתונות זמננו אנו שומעים שיש מי שמקיים את מצוות שילוח הקן בדבקות גם בימינו: