עזבו לכמה דקות את המטאטא והסמרטוט, ונסו לדמיין עצמכם חוזרים במנהרת הזמן לימים שבית המקדש היה קיים. בימים האלה, שלפני חג הפסח, אתם בדרככם לירושלים, בין שיירות של חוגגים, כדי לקיים את מצוות החג בחצרות המקדש. טוב, את פקקי התנועה לא באמת צריך להתאמץ כדי לדמיין. אתם כנראה הקפדתם להגיע לפחות שבעה ימים לפני החג כדי להיטהר, ולהספיק לארגן את צרכי הקרבנות, התרומות והמעשרות, וכמובן את מסגרות הלינה והאירוח. ירושלים הולכת ומתמלאת סביבכם ברבבות רבות של חוגגים נרגשים.
(באדיבות הקרן למורשת הכותל המערבי).
כעת, אחרי שניסינו לדמיין את הנוף וההמולה, ננסה ‘להתחבר’ לרגשות החוגגים בירושלים. ‘נתחבר’ כמובן לשמחה ולהתרגשות, אבל האם נוכל לדמיין את הדאגות הכבדות שמילאו את לב החוגגים? רבים מעולי הרגל היו חקלאים שעזבו את שדותיהם לתקופות ממושכות, בעונות קריטיות להצלחתם הכלכלית. הימים שבין חג האביב לחג הקציר הם ימי המלאכות המבטיחות פרנסה. ממה יתקיים החקלאי וממה יחיה את נפשות בני ביתו במשך השנה הבאה, אם יפקיר את שדותיו בימי הקציר והדייש?
הטרדה לא הייתה רק כלכלית, אלא גם ביטחונית. גם אם עולי הרגל נהנו מדרכים מתוקנות (תוספתא, שקלים א, א) ומאובטחות בחיילים (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יז, ב, ב), הם היו בוודאי טרודים בדאגה לרכוש ולבתים שהותירו אחריהם. מי יגן על בתי המגורים, על עדרי הצאן והבקר, על הגידולים בשדות, בשעה שלא הם ולא שכניהם היהודים נמצאים בכפר? הרי גם הגנבים או הקנאים המתחרים יודעים שהאביב בא, ונכסיהם של היהודים עומדים ריקים ומופקרים ימים רבים? ואם כך בימי שלום, בימי מתיחות על אחת כמה וכמה. וכבר היו דברים מעולם, למשל בראשית ימי המרד הגדול ברומאים:
מאנטיפטרס עלה צסטיוס [גאלוס, נציב סוריה] על לוד, ותפשׂ את העיר ריקה מאדם, כי כל העם עלו אל ירושלים לחֹג את חג הסֻכּות, ורק חמשים איש פגש צסטיוס והמית אותם בחרב ואת העיר שרף, ונסע משם לעלות על ירושלים (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ב, יט, א).
הבעייה, שעלולה להעיב על שמחת מצוות העלייה לרגל, קיבלה התייחסות מפורשת בתורה:
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה (שמות לד, כג-כד).
הבטחה זו הוסברה בדברי חכמינו:
אמר ר’ אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזירתן. כמאן [=כדעת מי?] כי האי תנא, דתניא איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה […] אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין? תלמוד לומר: [כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב… וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ], וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ (דברים טז, ו-ז), מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום (בבלי, פסחים ח ע”ב).
אם כך, התורה הבטיחה ‘רשת ביטחון’ כלכלית וביטחונית לעולי הרגלים, ואין לנו אלא להסביר שהרבבות הרבות של החוגגים בירושלים סמכו על אותה הבטחה.
בתלמוד הירושלמי נזכרו סיפורי פלא על שמירת נכסיהם של עולי הרגל:
מעשה באחד שהניח את כריו, ובא ומצא אריות סובבים אותו. מעשה באחד שהניח בית של תרנגולים, ובא ומצא חתולים מקורעים לפניו. חד בר נש שביק ביתיה פתיח ואתא ואשכח הכינה כריכה על קרקסוי [=אדם אחד עזב את ביתו פתוח (ועלה לרגל לירושלים), וכששב מצא נחש כרוך על מנעולו]. רבי פינחס משתעי הדין עובדא [=ר’ פינחס היה מספר את המעשה הבא]: תרין אחין הוון באשקלון, הוו להון מגורין נוכראין אמרין: כדין אילין יהודאין סלקין לירושלים, אנן נסבין כל מה דאית להון. מן דסלקין זימן להם הקב”ה מלאכים נכנסים ויוצאים בדמותן. מן דנחתון שלחנון לון מקמן. אמרו לון: אן הויתם? אמרו לון: בירושלים. אמרו לון: ומאן שבקותון בגו ביתא אמרו ולא בר נש. אמרו בריך אלההון דיהודאי דלא שבקון ולא שביק להון [תרגום: שני אחים היו באשקלון, היו להם שכנים נכרים. אמרו: כאשר יעלו היהודים הללו לירושלים אנו ניקח כל מה שיש להם. כאשר עזבו, זימן להם הקב”ה מלאכים נכנסים ויוצאים (מביתם) בדמותם. כאשר חזרו (מירושלים) שלחו להם (לשכנים) מתנות. אמרו להם: היכן הייתם? אמרו להם: בירושלים. אמרו להם: ואת מי השארתם בתוך בתיכם? אמרו: שום אדם. אמרו: ברוך אלוקיהם של היהודים, שלא עזבוהו ולא עזבם] (ירושלמי, פאה פ”ג ה”ז, דף יז ע”ב).
העם היהודי התקיים תמיד על אמונתו, ובכל זאת נדמה שקשה להבין דרישה זאת בהיגיון. כיצד ניתן לצפות מאדם להניח את פרנסתו ופרנסת בני ביתו, להפקיר את כל עמל כפיו, ולסמוך על חסדי שמים? לפני כ-600 שנה פנה יהודי אחד בשאלה זו אל ר’ שמעון בן צמח דוראן, מגדולי חכמי צפון אפריקה במאה ה-15 (1444-1361), והרב אכן הודה שלא מצא לכך הסבר הגיוני:
ומה שכתבת בכלל דבריך בענין עליות רגלים, איך היו מניחין בתיהם ועריהם ובאים כֻּלם לירושלים? אע”פ שהתורה הבטיחתם מן האויב, באומרו וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ, מ”מ [=מכל מקום] קשה הוא ונמנע [מן ההיגיון], וגם בעיני יִפָּלא (ר’ שמעון בן צמח דוראן, שו”ת תשב”ץ, לבוב תרנ”א,חלק א סימן ג).
רב סעדיה גאון (מגאוני בבל, המאה ה-10) סיכם את מבחן האמונה במצוות העלייה לרגל כך:
[…] שיהו עבדיו נשמעים לו במיטב קנינם, ומיטב קנינם הוא הבשר והיין והזמר והקטורת והחטים והשמן וכל דבר ערב, ולפיכך יביאו מאלה דבר מועט כפי יכלתם, ויגמלם הוא בדבר מרובה כפי יכלתו, כאמרו: כַּבֵּד אֶת ה’ מֵהוֹנֶךָ, וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ. וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע, וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ (משלי ג, ט-י). ויצילם מן הפגעים כפי שלא יצילם אף אחד זולתו, בגלל אותה המשמעת, כאמרו: זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה, וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ. וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה, אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי (תהילים נ, יד-טו) (רס”ג, הנבחר באמונות ובדעות ג, י, עמ’ קמו [מהדורת י’ קאפח]).
ולנו לא נותר אלא להקיץ מהחלומות, ולחזור למטאטא ולסמרטוט…
4.2022
