מעיין שְׁטוּבּ: מהו סוד ההצלחה?

סיפורה של חנות הבגדים היא גם סיפורו של חסיד בּוֹבּוֹב, יהודה אלכסנדר (לֵייבִּישׁ) שְׁטוּבּ, יליד מגנצא (מיינץ) שבגרמניה, ולמעשה הוא גם סיפור התקומה הלאומית בירושלים, ברקע חורבנה של יהדות אירופה. זהו סיפור מעניין, אלא שקשה להבחין אלו חלקים ממנו נגזרו מן המציאות ואלו מן הדמיון. ככה זה כשמספרי הסיפורים בוחשים יחדיו מעשיות חסידים, מסורות משפחתיות ומיתוסים מקומיים. על עובדה אחת אין עוררין ואין גרסאות: מעיין שטוב היה דוגמה לבית עסק מצליח ומשגשג.

בהנחה שיהודי חסיד ירא שמים לא יכול להצליח בעסקיו סתם כך, בסייעתא דשמיא או בשל כישוריו והתנהלות כלכלית נבונה, לא נותר אלא לתהות כיצד זה זכה בברכה? ובכן, התשובה לשאלה זו נחלקת לשתי גרסאות שונות – האחת של חסידי בובוב והשנייה של צאצאי משפחת שטוב.

הגרסה החסידית מובאת בספר, שעניינו שִׁבחֵי הצדיק ר’ שלמה הלברשטאם, הוא האדמו”ר הראשון של בּוֹבּוֹב – חצר חסידית שמוצאה בגליציה שבפולין. הספר – שיר המעלות לשלמה – הודפס בידי חסידי בובוב בברוקלין, ניו יורק, בשנת 1999. הייתם מנחשים ששטוב הצליח בעסקיו בזכות ברכת הרבי? טעות! הוא התברך דווקא בזכות… הסטירה שקיבל ממנו. הכיצד?

מעשה שהיה כך היה: הכול החל לאחר שלֵייבּיש שְׁטוּבּ, אברך צעיר ותמים מחסידי בובוב, נשא לאישה את מרת שרה גיטל – בתו של רפאל ברנשטטר, אף הוא מבאֵי חצר חסידית זו. לא עבר זמן רב עד שדאגותיו של ברנשטטר לפרנסת הזוג הצעיר החלו להטרידו. הוא שיתף בכך את חברו, בעליו של בית מסחר (להלן “הפָּריץ”) מכפר סמוך לבובוב, והלה החליט להפסיק מיידית את חוזה השכירות עם אחד השׂוֹכרים בנכסיו – יעקב מנדל, שהפעיל בית מרזח, ולהעביר אותו לידיו של ברנשטטר, על מנת שלֵייבּיש חתנו ימצא בו את פרנסתו.

ההחלטה על הפסקת השכירות נעשתה ללא ידיעתו של המשכיר, יעקב מנדל, ומבלי שלייביש עצמו יידע שהוא מקפח את פרנסתו של יהודי אחר. משקיבל יעקב מנדל לידיו את צו הפינוי מיהר אל האדמו”ר מבובוב, ובבכי מר סיפר לו על אבדן מקור הכנסתו, שנגזלה ממנו בידי אותו אברך. הרבי הזדעזע ושלח ללייביש שְׁטוּבּ שיבוא ויתייצב אצלו תיכף ומיד ולאלתר. כאשר נכנס לייביש לחדרו של הרבי בחִיל וברעדה, הוא נתקל במבול של צעקות, ולפני שהבין במה הוא מואשם נחתה על לחיו סטירה מצלצלת. זרוע קודשו של הרבי, בכבודו ובעצמו, היא שהנחיתה על פניו את המהלומה.

לייביש שטוב ההמום ניסה להסביר, כל עוד רוחו בו, שאין לו מושג במה מדובר, אבל האדמו”ר נופף לנגד עיניו בחוזה השכירות, וציווה עליו למהר אל הפריץ ולקרוע את המסמך לגזרים. לייביש האומלל לא בזבז אפילו דקה, ובברכיים כושלות מיהר למלא את מצוות רבו. כעבור כמה ימים, לאחר שנרגעו מעט הרוחות, קרא הרבי ללייביש בשנית והתוודה בפניו:

“הלא סטרתי לך על חנם, וחייב אני לפייסך. הנה הרי זקוק אתה לפרנסה וכלכלה, שמע בקולי ותסע לפראנקפורט, ואתן בידך מכתב לתלמידי ר’ חיים קלויזנער משם, בבקשה שישקוד על תקנתך ויעזור לך למצוא במה להתפרנס, ואני מבטיח לך שתצליח ותגדל מאֹד” (ח”ד באקאן, שיר המעלות לשלמה, ניו יורק תשנ”ט, עמ’ קעו).

נו, מה נותר ללייביש שְׁטוּבּ לעשות? מצוות הרבי הלֹא מצווה היא. ארז מטלטליו, נסע לעיר הגדולה פרנקפורט שבגרמניה, מצא שם את חיים קלויזנר והניח בפניו את המכתב מהרבי. קלויזנר גלגל שיחה קצרה עם הבחור הנבוך, “ומיד נוכח לדעת שהיושב לפניו אינו אלא חסיד בטלן בלתי ממולח” (ציטוט מהנ”ל). אבל מה נותר גם לו לעשות? מצוות הרבי הלֹא מצווה היא. שלח קלויזנר את שטוב לקנות בזול חפצים קטנים כמו סכינים, עטים ועפרונות, והורה לו להסתובב בתחנת הרכבת ולמכור אותם לכל המרבה במחיר. קלויזנר חשב להיפטר כך מן הבחור ולצאת ידי חובת מצוות הרבי, אבל נדהם לגלות את האברך, חסר הניסיון בעסקים, חוזר כעבור שעה קלה ללא סחורה, והתקשה להאמין שהצליח למכור את כולה. הוא שלח אותו שוב ושוב, ושְׁטוּבּ חזר בכל פעם כעבור זמן קצר כשתיקו ריק מסחורה וכיסיו מלאים בשטרות.

אין ספק, ברכת הרבי ברכה היא, והיא לא הייתה מוגבלת. בתוך זמן לא רב רכש לו לייביש שְׁטוּבּ סוס ועגלה, ועסקיו שגשגו ופרחו עוד ועוד. הוא למד עד מהרה את רזי המסחר, ולא ארכו הימים עד שפתח חנות הלבשה גדולה בפרנקפורט. הסיפור המופלא, על לייביש שטוב, החסיד הנבוך שהפך לעשיר מופלג, מסתיים בביקורו של ר’ בן ציון הלברשטאם, בנו של ר’ שלמה (שנפטר זה מכבר, ב-1905) וממלא מקומו על כס האדמו”רות, בשנת 1929:

“הצלחתו פרחה וזרחה מיום ליום והלך מחיל אל חיל, ובשנת תרפ”ט כשהיה כ”ק אדמו”ר מהרב”צ זצ”ל בוויסבאדן [עיר הסמוכה לפרנקפורט], הזמין אותו ר’ לייביש לראות במו עיניו את פירותיו של ברכת אביו, רבנו. השתומם אדמו”ר זצ”ל כשראה חנות ענקית כל-בה בשם ‘שטוב’ס קוועלע’ שהשתרעה על פני רחוב שלם מרובע! בסוף השבוע, כשר’ לייביש היה משלם את [שכר] פועליו, עמדו בשורה שהתארכה במרחק שני רחובות בלי שום גוזמא! כשחזר אדמו”ר זצ”ל לבאבוב, סיפר לאנ”ש [=לאנשי שלומנו (החסידים)] שאין לשער מה מאֹד רבה מדת עשירותו של ר’ לייביש, אשר רכש לעצמו תמורת סטירת צדיק” (שם, עמ’ קעז).

מסתבר ש”סטירת צדיק” היא עסקה לא רעה כלל, אבל עד מהרה היא נאלצה להוכיח את עמידותה לנוכח אתגרים נוראים. בשנת 1933 עלו הנאצים ימ”ש לשלטון, ומצב היהודים החל להידרדר. בליל הבדולח (10-9 בנובמבר 1938) התפרצה השנאה ליהודים בפוגרום נורא, שהתאפיין בפגיעה ברכוש היהודי בכל רחבי הרייך השלישי ובשׂרֵפת מאות בתי כנסת ובתי עסק. החנות הענקית של שטוב בפרנקפורט נפגעה קשות, ולייביש חזר אל האדמו”ר ר’ בן ציון הלברשטאם כדי לבקש עצה וברכה. הרב הזכיר לו שברכתו של אביו תקֵפה ללא מועד תְּפוּגה, וייעץ לו להבריח את כל הונו לשוויץ, ומשם לעבור לירושלים:

“והוסיף אדמו”ר: בלי ספק לא יעמדו לפניך כל קשיים, כי אתה הולך בכח ברכתו של אבא ז”ל, אשר תלווה אותך לעולם. ויעש ר’ לייביש כן, הועברו כל נכסיו לשווייצריא, ומשם הובילם לירושלים עיה”ק והקים שם את מסחרו המפורסם בשם מעין שטוב עד היום הזה…” (שם, עמ’ קעח).