גיליון 238, כסלו תשפ”ה
‘עזריאלי’ היא מכללה אקדמית להנדסה, השוכנת מאז 1999 בשכונת גבעת בית הכרם בירושלים (ברחוב שרייבום 26). מתחם המכללה שימש קודם לכן את מכללת בזק, או בשמה המלא ‘בית הספר לטכנאי בזק שליד משרד התקשורת’, מאז 1972 ועד סגירתה בשנות ה-90.
ולמה זה מעניין? כי מכללת בזק נוסדה כבית ספר לטכנאי תקשורת, וסיפורה ההיסטורי הוא – בזעיר אנפין – סיפורו של המאבק להקמת המדינה שבדרך ועיצוב פניה של המדינה שכבר יצאה לדרך. עד כדי כך.
בשנת 1920, ברקע גל הפרעות הערבי הראשון שפרץ בארץ ישראל המנדטורית, גייס זאב ז’בוטינסקי כמה מאות צעירים יהודים למשימות הגנה בירושלים. אחת היחידות יועדה למשימות איתות. ה’חיילים’ צוידו בדגלים והוצבו על גגות בתים בולטים. תחנת הדגלנים הראשית הייתה על גג מלון יוז ברחוב יפו 17, שם שכנו גם משרדי ועד הצירים. זהו מערך הקשר הראשון שהקימה יחידת הגנה עברית בארץ ישראל, והזרע שממנו נבט וצמח מה שיהיה לימים חיל הקשר והתקשוב של צה”ל.
עלינו להודות שכבר באותה עת היה הדגל כלי איתות פרימיטיבי למדי. טכנולוגיית המוֹרְס, המבוססת על קוד המורכב מנקודות וקווים, כבר הייתה מוכרת בעולם, אלא שעדיין לא הותאמה לשימוש בשפה העברית. סימני המורס הותאמו לעברית לראשונה בידי זלמן כהן בווילנה, בשנת 1922. כעבור שבע שנים ייסד כהן את קורס איתות הראייה העברי הראשון בתל אביב, במסווה של הכשרה צוֹפית לנערים, וב-1934 נפתח לראשונה בירושלים. חניכי הקורס, שהיו מודעים היטב לצרכים הביטחוניים הקריטיים לאחר פרעות תרפ”ט, הקימו רשת איתות ראייה עם השכונות ויישובי הסביבה. היה זה אמצעי הקשר היחידי בין מוקדי ההתיישבות בירושלים ובהר יהודה, למעט יישובי גוש עציון (להרחבה: י’ בעל שם, קשרים לך – ירושלים רבתי, יהוד מונוסון תשע”ט).
חניכות בקורס איתות דגלים בנהלל, 1938 (צילום: זולטן קלוגר).
אחד מחניכי קורס האיתות הראשון בירושלים היה צעיר בן 23, יקותיאל פֶקֶטֶה שמו. אביו, פרופ’ מיכאל פקטה, היה דמות מוכרת: מבכירי המתמטיקאים של הונגריה שעלה ב-1928 לירושלים, והיה ממקימי הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטה העברית בהר הצופים. יקותיאל למד בגימנסיה העברית, קיבל תואר מוסמך במתמטיקה, פיסיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית והיה מבוגרי המחזור הראשון של המחלקה לחינוך. על התפתחות העניינים מעתה ואילך סיפר יקותיאל פקטה:
“הכל התחיל ב- 1934. צורפתי לקורס מדריכי איתות ראייה. בסיום הקורס נערך תרגיל לתכנון קשר הראייה בין שכונות ירושלים והישובים העבריים הספורים סביב לה: קרית ענבים, ארזה, עטרות וכפר עברי ועד בואך למפעלי חברת האשלג בצפון ים המלח. הכל הלך למֵישרים פרט לקשר לכפר עציון. לשווא התרוצצו האתתים על הרכב הצמוד עם נהג של הימים ההם, אופנועים נהוגים בידי מפקדים ב’הגנה’, כאשר האתת יושב במושב האחורי עם ציודו, ארגז ובו פנס האיתות והסוללות. ירושלים הרים סביב לה, אין קו ראיה, אין קשר.
בלב אחדים מאיתנו נולד הרעיון – מדוע לא קשר אלחוטי? אספנו פרוטותינו, ניסינו לבנות מַשְׁדֵּר, לא עלה בידינו. במפקדת ה’הגנה’ לא חלמו עוד על אמצעי כזה.
בקיץ 1935 נסעתי לביקור משפחתי לזֶנְטָה, צפון יגוסלביה, קרוב לגבול ההונגרי [בימינו בסרביה]. דודי, שנספה אחר כך בשואה, היה חובב רדיו. בהדרכתו בניתי משדר פשוט מחלקים שהיו ברשותו. בשובי ארצה בסְתָו 1935, שלושה חברים, סטודנטים, ישראל דוסטרובסקי, כיום במכון וויצמן, יעקוב רבינוביץ ז”ל ואנוכי, בנינו מַשְׁדֵּר פשוט, מתאים לאמצעינו הדלים ולידע הטכני הדל עוד יותר. כמַקְלֵט שימש מקלט ביתי בעל גלים קצרים של 40 מֵגָה הֵרְץ. הפעלנו ופעל. שידורינו במורס נקלטו בבית הכרם, במרחק קלומטרים מספר. המפקדה הירושלמית הקציבה לירות אחדות, בנינו עוד משדר או שניים.
ב-1936 פרצו המאורעות. הקמנו קשר באיזור – קרית ענבים, צפון ים המלח ואפילו דרומו.
בינתיים גם מרכז ה’הגנה’ התחיל להתעניין בנושא, ובאביב 1937 ניבנו המשדרים הראשונים על ידי מישה גורדון ז”ל והוקמה רשת ארצית של שידורי מורס עם מרכז בתל אביב ותחנות בכל איזורי הארץ. החל מאביב 1937 קוּיים קשר קבוע פעמים אחדות ביום” (מתוך אתר בנתיבי העפלה: http://maapilim.org.il).
באותם ימים קדרו שמיה של אירופה, והסרטן הנאצי החל להתפשט בגופהּ. בשנת 1939 נשלח פקטה מטעם ה’הגנה’ לאירופה, לפעול להצלת יהודים ולהעלתם ארצה. הוא שב על סיפונה של אוניית המעפילים דורה, עם כ-550 עולים חדשים מהולנד ומבלגיה. מעתה התמסר לעבודת ההוראה בתל אביב ובצפון הארץ. בתוך כך נוסדה מדינת ישראל.
בשנת 1951 חזר פקטה לירושלים. בשלב זה נולד הרעיון להקמת בית ספר לטלקומוניקציה, והוא קיבל את ברכתה של הסוכנות היהודית. רענן וייץ, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, הפקיד בידיו של פקטה מבנים נטושים במתחם תחנת הרכבת.
מבנה בית הספר לטכנאי בזק במתחם התחנה, מבט ממערב. 2023.
פקטה למעשה יצר יש מאין, והפך רעיון למציאות. הוא עצמו זכר את אותם ימים כך:
“בית הספר שכן במבנים ישנים ורעועים בתחנת הרכבת של ירושלים. במחזור הראשון למדו 16 תלמידים, וארבעה מורים הרביצו בהם תורה […] [בית הספר] מלמד מקצוע, שיהודים בדרך כלל אינם מתענְינים בו. בהיסטוריה כמעט שלא ידוע על יהודים מהנדסי טלפון” (ע’ לבב, “בית הספר היחידי בעולם להכשרת טכנאי והנדסאי בזק בירושלים”, מעריב, 20.10.1975).
פקטה כתב בעצמו את ספרי הלימוד, גייס והכשיר את המורים, פתח פנימייה וקלט עולים, אשר בנוסף לעברית למדו אצלו גם מקצוע מבוקש. בית הספר היה אבן פינה בתולדות התפתחות הקדמה הטכנולוגית במדינת ישראל בשנותיה הראשונות.
דוגמה לעמוד בספר הלימוד ‘תורת החשמל והמגנטיות’ מאת יקותיאל פקטה, שהופק בבית הספר לטכנאי בזק בירושלים בשנת 1962.
בשנת 1972 עבר בית הספר של טכנאי בזק למשכנו החדש ליד גבעת רם. כשפרש פקטה מתפקידו כמנהל, ב-1981, כבר למדו במכללה השש-שנתית 460 תלמידים, רבים מהם מילאו תפקידים חשובים בתחום הטלקומוניקציה בישראל.
(מקור: דף בוגרי מכללת בזק בפייסבוק).
תודה לחברי חנוך גוטליב על העזרה בהכנת המאמר.
