החלפת מידע, התייעצויות והתלבטויות מקצועיות של קולגות וחברים למקצוע הן עניין שבשגרה, ובדרך כלל עניין של מה בכך. אבל לפני כמה חודשים פנתה אליי ידידתי תמר הירדני, מורת הדרך וחוקרת ירושלים המצוינת, בשאלה לא רגילה, למען האמת בתעלומה בלשית של ממש. כבר עכשיו אגלה לכם שלא הצלחנו לפתור את החידה, למרות ששנינו יגענו וחיפשנו ממושכות בכל מקום ומקור שהכרנו. חיפושים ולבטים עם שותפים נוספים רק העמיקו את ה’מבוכה’, ואני משתף אתכם בה כאן בתקווה שמי מכם יעזור לנו לפתור את החידה.
במרכז התמונה, שצולמה מגג כנסיית הקבר בסביבות שנת 1872 (כי כיפתו של בית הכנסת תפארת ישראל עדיין לא נבנתה) בידי פליקס בונפיס, בולטות חורבותיו של המתחם ההוספיטלרי הצלבני (‘מוריסטן’), זה שליָמים – בשנת 1898 – תיבנה מעליו כנסיית הגואל הלותרנית. מדרום לשם, בקו האופק של הרובע היהודי, בולטים שלושה מבנים: מימין – כיפת בית הכנסת החורבה, במרכז – בית הכנסת החסידי תפארת ישראל, ומשמאל – מבנה כיפתי נוסף.
מה זהותו של המבנה השמאלי? זו בדיוק החידה שלא הצלחנו לפתור. האם ייתכן שמבנה כה בולט נעלם מן המפות והטקסטים הרבים המתעדים את הרובע היהודי?
התצלום מוצג כיום בכנסיית הגואל, ובשילוט ההסבר בגרמנית קוטלג המבנה באות d, והוצע לזהותו עם “Saladin”. צלאח א-דין היה המצביא המוסלמי שסילק את הצלבנים מירושלים בשנת 1187. הוא ויורשיו, השליטים האיוּבּים, אמנם הטביעו חותם בירושלים, אבל על מבנה כה דומיננטי שבנו במזרח הרובע היהודי לא שמענו.
בחיפושיה מצאה תמר צילום של ויקטור פרניק, צליין צרפתי שביקר בירושלים ב-1878, והתפעל מהנוף מעל גג אכסניית קאזה נוֹבָה שבצפון הרובע הנוצרי. מזווית זו נראה המבנה פחות מרשים, אבל עדיין בולט באופן כזה שקשה להתעלם ממנו. היא סימנה אותו בעיגול כתום:
בלילה ההוא נדדה שנתה של תמר, והיא מצאה את ‘עזריאלי’ – כך כינינו את חברנו המסתורי והערמומי – בתצלום משנת 1898 (מארכיון המושבה האמריקנית). היא ‘הלבישה’ אותו על התצלום מ-1872 וסימנה בעיגולים צבעוניים את מה שנראה לה כמו אותו מבנה, הן מבחינת צורתו והן מבחינת מיקומו.
בשלב הבא היא לקחה תצלום בן זמננו, וסימנה את הקווים באורכים זהים כדי ליצור התאמה מקסימלית מבחינת המרחקים: הקו הוורוד מסמן את בית הכנסת החורבה, בעוד הקו הירוק מסמן את בית הכנסת תפארת ישראל (המכוסה ביריעה שחורה בעת בנייתו) (המבנה המחודד בין הקו הירוק לקו הכחול הוא כנסיית הגואל). הקו התכול מוכיח שמיקומו של אותו ‘עזריאלי’ הוא באזור שבימינו נמצא בצדו הצפון-מזרחי של צומת הרחובות תפארת ישראל ומשגב לדך, דהיינו בקצה המדרגות היורדות מהרובע היהודי לכותל המערבי (מעלות רבי יהודה הלוי), בערך באתר שבו נראים בימינו חורבותיה של הכנסייה הצלבנית סנטה מרייה.
(קרדיט לתצלומים העדכניים: תוכנת GIS, עיריית ירושלים).
ובכן, מהו המבנה הבולט שבמזרח הרובע היהודי? איננו מכירים תיאורים שלו, הגם שהיה בוודאי בולט ונישא בסביבתו. יתירה מכך, התצלומים מוכיחים, כאמור, שהוא עמד במקומו לפחות עד סוף המאה ה-19. מה קרה אחר כך? לאן הוא נעלם? אפילו את חורבותיו הוא לקח אתו, הנוכל?
הסופר הירושלמי נתן אנשין תיאר את האתר המשוער כמקומו של אותו ‘עזריאלי’ בראשית המאה ה-20, כחצר מגורים סתמית של יהודים ובעלי החיים שגידלו ברובע היהודי:
“‘באבע פון די ציגן’ לא היתה סבתא של עיזים… היא היתה דוקא אמא וסבתא לתלמידי חכמים ועילויים בירושלים, אלא ששמה הפרטי היה באבע (=סבתא) ונודעה בכל שער העיר העתיקה הודות ל’ציגן’ (=עיזים) ולפרות שגידלה ב’חאָש’ (ח’וֹש – רפת בערבית) שלה, הסמוך ונראה לישיבת חיי עולם (כיום גן ארכיאולוגי – מעלות רבי יהודה הלוי – רחוב התמיד). שם, בחלקו הפנימי של ה’מיידאן’ (רחוב המידן), בואכה רחוב שונה הלכות, היו יורדים בגרם מדרגות משופשפות ומגיעים למין מחסן לפנים ממחסן, ממנו בקעו געיות עיזים, מֶ-מֶ-ה-ה-ה—” (נ’ בן אברהם, סיפורים ירושלמיים, ד, ירושלים תשנ”ז, עמ’ 249).
ובכן, מגעיות של עיזים בלב הרובע היהודי אמנם קשה להתעלם, אבל כיצד אפשר להתעלם מקיומו של מבנה כה בולט, או לכל הפחות מחורבותיו, אם אכן חרב?
בין הפותרים נכונה תוגרל ציגן…
12.2022
