מאז שייסד הבעש”ט את תנועת החסידות הקימו תלמידיו וממשיכי דרכו חצרות חסידים רבות ומגוונות. אחת הייחודיות שבהן הייתה חסידות ברסלב. מייסדה, ר’ נחמן – נינוֹ של הבעש”ט – הנהיג דרכים ומנהגים חדשים שעוררו ביקורות קשות מצד מורי דרך חסידיים וכמובן גם ‘מתנגדים’, ועקב כך נרדף ונוּדה.
הכיסופים לארץ ישראל בערו בעצמותיו של ר’ נחמן. בילדותו שמע סיפורים על סבו, ר’ נחמן מהוֹרוֹדֶנְקָה שעל שמו נקרא, מתלמידיו המובחרים של הבעש”ט, שהתיישב בטבריה עם ראשוני החסידים ב־1764. בבגרותו ייחל להזדמנות לצאת בעצמו לארץ ישראל:
הצדיקים הגדולים זוכין ע”י נסיעתן לא”י להשיג חֹכמה עִלָאָה [(רוחנית) עליונה] […] יש שהיו רוצים ליסע לא”י אם היו יכולים ליסע לשם בהרחבה [בנוחות], והרוצה ליסע באמת לא”י צריך להיות מרוצ'[ה] [נכון] לילך גם רגלי לא”י (ר’ נחמן מברסלב, לקוטי עצות, מהדורא בתרא [למברג תרל”ד], דף ה ע”א-ע”ב).
ר’ נחמן ידע שהוא שׂם נפשו בכפו. באותם ימים – באביב 1798 – הייתה האימפריה העות’מאנית נתונה במלחמה עם הצרפתים, בהנהגתו של נפוליאון, והדרכים מסוכנות. בתום מסע תלאות שבמהלכו נתפס בחשד לריגול לטובת צרפת ואף נקלע לסיפונה של ספינת מלחמה בעיצומו של קרב ימי, הגיע לארץ ושהה בחיפה ובגליל במשך חודשים אחדים.
לבסוף שב ר’ נחמן למזרח אירופה. הוא נפטר ב־1810 ונטמן באוּמן, אוקראינה. מאז ועד ימינו לא מילאה חסידות ברסלב את מקומו, ולכן היו שכינו אותה בלעג ‘החסידות המתה’. תלמידיו המעטים של ר’ נחמן מברסלב המשיכו להפיץ את תורתו בהתמודדם עם רדיפות וגינויים קשים. אחד ממנהיגי העדה בדורות הבאים, ר’ אברהם חזן, עלה ב־1894 והתיישב בעיר העתיקה בירושלים. בכל שנה, לקראת ראש השנה, נהג לנסוע לאומן כדי להתפלל על קבר ר’ נחמן. במהלך אחד ממסעותיו, ב־1914, פרצה מלחמת העולם, והדרכים לארץ ישראל נסתמו. הרב חזן נאלץ להישאר באומן, ולבסוף נפטר ונטמן שם. דמותו מציינת את אבן היסוד של היאחזות חסידי ברסלב בירושלים.
בירושלים נתקלו חסידי ברסלב בקשיים כלכליים רבים. הם לא הצליחו לייסד מרכז משלהם, ובמשך שנים רבות התפללו בשכירות בבתי כנסת שונים בעיר העתיקה. בראשית תקופת המנדט הבריטי עמד בית המדרש ‘העגונה’ לרשות חסידי ברסלב. מבנה זה ניצב ברחוב אל-סראייה שבדרום הרובע המוסלמי, ואת ההסבר לכינוי המיוחד הזה סיפק גד פרומקין, השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, שגדל בצעירותו לא הרחק משם:
מזקני ירושלים שמעתי את הסיפור הבא, על עגונה זו שעל שמה נקרא בית המדרש. בשנת תרכ”ג (1863) באו לירושלים מעיר שֶׁדְלִיץ שבפולין איש ואִשה בני שלושים בקירוב, ובנים אין להם. הבעל נקרא על שמו היהודי ושם עירו – אלתר שֶׁדְלִיצֶר. את שם משפחתם לא גילו. הזוג קנה בית אחד ברחוב הסראיה. יום אחד נעלם הבעל, וחִפשו אותו ימים רבים, ולא נמצא. האִשה הקדישה הבית הזה לעניי ירושלים, ואת החדר שבקומה העליונה הקדישה עבור בית מדרש, וקראו לבית מדרש זה ‘עגוּנָה’ס מִדְרָשׁ’ על שמה, והיו מתפללים שם מסלתה ומשמנה של בני ירושלים, מפני שמחלונות בית המדרש נשקף כל הר הבית. בית מדרש זה היה קיים עד שנת תרפ”ט [1929] (ג’ פרומקין, דרך שופט בירושלים, תל אביב תשט”ו, עמ’ 34).
בית המדרש ‘העגונה’ שופץ על יד חסידי ברסלב לאחר הרעש של 1927. קירות המבנה ראו ריקודים חסידיים נלהבים וחלונותיו שמעו ניגונים רמים שנמשכו שעות רצופות. החסידים האזינו להד מחיאות הכפיים שעלה מכיוון הר הבית ודמיינו אותו כמענה שבוקע מחֳרבות המקדש:
ובפרט שאני נמצא בבית מדרשנו לפנים מן החומה בתוך ירושלים העתיקה, קרוב וסמוך מאוד למקום המקדש וקודש הקדשים, אשר מן החלון רואים את קודש הקדשים, ושומעים אפילו את כל היונים הומים על גג קודש הקדשים. וכשמכים אצלינו כף אל כף שומעים הבת קול מהמחיאת כפיים בבית קודש הקדשים (ש’ הלוי הורביץ, ימי שמואל, ירושלים תשנ”ב, ב, עמ’ יח).
בין באי בית מדרש ‘העגונה’ באותם ימים היה ר’ ישראל דב אודסר, ולוּ יכולנו להציץ אל כיס בגדו, אולי היינו מגלים כי טמון בו פתק סודי. הפתק נשלח אליו ב־1922 – כך הוא האמין – מר’ נחמן מברסלב, הגם שהלה נפטר 112 שנים קודם לכן. בפתק נמסרה לו הססמה ‘נ־נח־נחמ־נחמן מאומן’, ולדבריו מי שאומר ומשנן אותה מחיש את הישועה. שנים רבות חלפו, ור’ ישראל דב לא גילה ברבים את סודו של הפתק המופלא. משהגיע לגיל 80 חשׂף את הפתק, ומאז התגבשה סביבו חבורה של חסידים. ר’ ישראל דב, שכונה בפיהם ‘סבא ישראל’, עודד אותם להפיץ את הססמה ברבים, והם השקיעו בכך מאמץ רב. ר’ ישראל דב אודסר נחשב למנהיג פלג מרכזי של החוזרים בתשובה בחסידות ברסלב עד יום מותו, ב־1994, בגיל 108.
בית מדרש ‘העגונה’ נעזב בשלב מאוחר יותר, ואחר כך השתכנו בו דיירים ערבים. בתחילת 1979 עסקו שני מחבלים בהכנת מטען חבלה, אבל הוא התפוצץ בידיהם, כנראה בשל תקלה. השניים נהרגו, ומעצמת הפיצוץ קרס בית העגונה. שנים רבות כיסה את המקום גל של חֳרבות, שסולקו בשנת 2018 ביוזמת ארגון קבלנים ירדניים, שדאגו להכשיר בו רחבה קטנה.
גלי פסולת והריסות ב’חצר העגונה’, 2016 (צילום: אלעד זיגמן).
משם נדדו הברסלבים בין חדרים אחרים, שהוקצו לעבורם עבור בית כנסת. אחד מהם היה בקצה המערבי של רחוב הקראים, וכך הוא תואר:
בפינה צפופה, שעניות ניוון ושממון מבצבצים מכל חור וסדק, פינה שהעלתה כולה חלודה, מתחבא בית הכנסת של חסידי ברסלב (י’ שפירא, ירושלים העיר העתיקה תולדה והווי, ירושלים תש”ה, עמ’ 57)
שלט הנצחה לבית הכנסת ברסלב בשכונת בתי מחסה (מבט מכיוון רחוב בתי מחסה), 2020. על פי השלט נוסד בית הכנסת בשנת תרס”ב (1902), אך לפי הידוע לנו ייסודו מאוחר ב-45 שנה.
באוקטובר 1947 הצליחו חסידי ברסלב להקים בית כנסת עצמאי בבתי מחסה, אך לא היה בכך כדי לבשר על מפנה במצבם. כעבור שמונה חודשים נפל הרובע, והחסידים הירושלמים התפזרו ונטמעו במוקדים חרדיים בעיר המערבית; מהם שייסדו בית כנסת בשכונת קטמון (בימינו ברחוב השיירות 24). נוסף על כך, באותם ימים ניחתו על ראשם של אחיהם – חסידי ברסלב שנשארו באירופה – מכות קשות, הן תחת ידו של השלטון הקומוניסטי ברוסיה והן תחת ידם של הנאצים, שהשמידו רבים מהם. שוב נשקפה סכנה לקיומה של החסידות. בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלה להתעורר תנועה עממית של חזרה בתשובה בהשראת כתבי ר’ נחמן, והחסידות התעוררה לחיים חדשים ובסגנונות מגוונים.
מידע רב על חסידי ברסלב בעיר העתיקה שאבתי משני חסידי ברסלב מוותיקי הרובע, ר’ משה בורשטיין ובנו ר’ נחמן, זיכרונם יהי לברכה.
12.2020
