לכל ילדה יש שם: על “בנות המרתפים הקטנות” של זלדה

זלדה בצעירותה.

מחקרים והגיגים רבים נכתבו על זלדה, ולא באתי להוסיף עליהם. אני מבקש רק להתבונן בחברה הירושלמית כפי שהשתקפה בכתביה, מן התקופה שבה הייתה מורה. התלמיד המפורסם ביותר שלה היה, כפי הנראה, הסופר עמוס עוז, שלמד בילדותו בבית הספר מולדת הילד בשכונת גאולה (ברחוב זכריה 5). הוא סיפר כמה שנא את בית הספר, וכמה אהב את ‘מורה-זלדה’. זלדה גרה באותם ימים עם אמה בקומת הקרקע של בית האבן ברחוב צפניה 31, לא הרחק מבית הספר ומביתו של עמוס עוז. ביקוריו התכופים בביתה נחרטו היטב בזיכרונותיו של עוז:

“היא היתה קוראת באוזני מה שאולי ממילא התכוונה לקרוא באותו בוקר: מעשיות חסידיות, אגדות, סיפורים אפלים במקצת על מקובלים קדושים שעלה בידם לצרף צירופים ולחולל מופתים ומעשי נסים […] על שאלותי היתה משיבה לי תשובות לא צפויות, מוזרות, לעתים נשמעו לי תשובותיה כמעט פרועות, מאיימות עד כדי חלחלה על יציבות אדני ההיגיון המוצקים של אבא. או להפך: יש שהיתה מפתיעה אותי דווקא בתשובה צפויה ופשוטה אך משׂביעה כמו לחם שחור. גם הצפוי ביותר יצא אצלה קצת לא צפוי. ואני אהבתי אותה ואני רותקתי אליה מפני שהיה משהו זר ומסעיר, קצת מפחיד, כמעט בכל מה שעשתה ואמרה […] אהבתי את הדרך שבה הניחה מורה-זלדה מילה ליד מילה: יש שהניחה מילה רגילה אחת, יומיומית, ליד מילה אחרת, גם היא שגורה ונדושה, והנה בצירופן פתאום, מתוך עצם היותן זו ליד זו, שתי מילים רגילות לגמרי שאינן רגילות לעמוד זו אצל זו, כמו רץ ביניהן פתאום איזה זיק חשמלי והרהיב לי את רוחי השוחרת פלאי מילים” (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, ירושלים 2002, עמ’ 334-333).

בספר ‘צפור אחוזת קסם’, שיצא לאור בשנת 2014, התפרסמו כתבים שונים של זלדה, ובהם גם קטעי יומן אישי. בלשונה הייחודית היא כותבת באופן גלוי וחושפני על תלמידותיה, ומגלה את הרגישות הרבה והאימהית שגילתה כלפיהן כמורה, רגישות שהייתה מלווה בחיבוטי נפש עזים.

קטעי היומן חסרים תאריכים ומיקומים, ולכן אינני יודע באיזה בית ספר למדו התלמידות שעליה היא סיפרה, ואולי הן למדו בבתי ספר שונים. אף על פי כן, הציטוטים שאביא להלן, דווקא משום שהם כה אוטנטיים וגלויי-לב, מגלים טפח מעולמה של החברה היהודית בשלהי תקופת המנדט ו/או בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הייתה זו חברת מהגרים ופליטים שהייתה מורכבת ממשפחות של עניים קשי-יום, מובטלים, מוכי מחלות ומלחמות, שצלקותיהן הנפשיות היו טבועות בעומק הווייתה.

מן הבתים הצפופים והעלובים הללו, ממזווי המזון הריקים שלהם ומתוך תהומות השכול היו הילדות מגיעות מדי בוקר לבית הספר, ואליהם היו שבות בתום כל יום לימודים. או אולי מוטב לבטא זאת כפי שזלדה הטיבה לבטא זאת: “כל ילדה מביאה אתה את לחן המשפחה שלה, נוף הבית נגרר עד לספסל שהיא יושבת עליו”. האיורים להלן צוירו גם הם בידיה של זלדה, ונלקחו מאותו ספר, ונדמה שהיגון שניבט מעיניהן של הילדות מבטא כמו אלף מילים את תיאוריה הכתובים.

“לפעמים מתגלה בסיפוריהן הנוף האנושי של סביבתן בכל זעפו. רבקה סיפרה, בבקרה אותי בדמדומים בחוליי, איך אמהּ חיכתה לילה אחד לאביה והוא איחר מאֹד: ‘המורה תסלח לי – בסמטא שלנו גרה זונה, והערבי שהלך אליה טעה בחושך ודפק בדלת שלנו, כמה פחדנו…’. ובקול מצלצל במין רֶנֶן קדמון סיפרה ברכה על נערה יפהפייה ומטורפת שבחצרם. זו ‘שבכל שנה מביאה ילד ושורפת או מחניקה אותו, ואפילו אביה ואחיה שונאים אותה’… החדר רוחש משוגעים, בעלי מום וגנבים. כל אחת מהילדות נפגשת אתם יום-יום וחפצה לספר עליהם. ורק כרמלה ארוכת הצמות הרואה בכל את יסוד התפארת, סיפרה לנו על הגן העזוב שלהם ועל המזרקה השבורה שיש עליה ראשי אריות מאבן כעל גן עדן נפלא: ‘לו ראיתם את מיני הפירות אצלנו’.

אך לא עם כל הילדות משחק הדמיון בחלומות. רחל הקטנה מכיתה א’, ‘הכושית’, גרה במרתף והיא יודעת כבר מעתה שתמשיך במסורת הרעב של אמא: ‘אני אהיה כובסת’. ושפרה צריכה ללכת. בערב היא מוכרת תירס, פרחים או כעכים, הכל לפי העונה. עליצותה אינה פוסקת גם כשילדות אחרות מחייכות עייפות ליד סליהן (בשעה שאני עוברת ברחוב). ילדה אחת נזכרת בקבצנית העיוורת מאררט, הדומה למלכה, ואחדות אמרו: ‘מסכנה שושנה – הם עניים, עניים’ […]