גיליון 295, אדר תשפ”ו
אפריל 1923. לודוויג בלום בן ה-32 ניצב לבדו על המזח בנמל יפו, תשוש מן ההפלגה הארוכה. השוטרים הבריטיים בפניהם הקפואות מזכירים לו את אירופה, אבל חום השמש, בליל הצעקות בערבית וריחות של זיעה, פירות רקובים וגללי גמלים מעמידים אותו מיד על מקומו. הוא מרגיש זר, והמולת הנמל משיבה לו זרוּת. סוחרים, צליינים, עגלונים, סבלים ומעט עולים חדשים עסוקים איש איש בענייניו, והוא נבוך ולא יודע אנה יפנה. המזוודה שבידו אינה כבדה. לפי שיצא למסעו, ארז בין חפציו האישיים המעטים כמה מִכְּחוֹלים וצבעי שמן באריזות חתומות. לאחר שהייה של כמה ימים בתל אביב הוא עולה על הרכבת לירושלים, הייעד של מסעו.
לודוויג בלום (צילום: המשפחה).
לודוויג בלום נולד בכפר ליד העיר בְּרְנוֹ שבמורביה, בקיסרות האוסטרו-הונגרית (כיום בצ’כיה). מגיל צעיר נמשך לציור, ומשבגר יצא ללמוד באקדמיה לאמנות בפראג ונדד בין מרכזי האמנות החשובים באירופה – ברייקסמוזאום של אמשטרדם, במוזאון מוריץ האוס בהאג, במוזאון הלובר בפריז, בבריטיש מוזאום בלונדון, בגלריה אופיצי בפירנצה, במוזאון פראדו במדריד ועוד ועוד. בכל מקום צייר ותיעד, כאילו היה צלם נודד. בתוך כך התרחק מהווי החיים האדוקים של בית הוריו ונתפס לרעיון הציוני. את תכנית העלייה לארץ ישראל רקם לבדו, ולבדו עלה – ללא הוריו ואחיו שהעדיפו להישאר במקומם. כך הוא כתב להם מוונציה, ב-10 באפריל 1923:
“הורים ואחים יקרים, האם תוכלו לרדת לשורש תוכניותיי הרציניות והקשות? חוששני שלא! מבקש אני מכם, תנו בי אמון מלא ובלתי מסויג. מצפה אני מכם, לפחות, שתעריכוני כחכם מספיק, כלומר כאדם ששקל הכול ובדק את עצמו, אם יש בו הכוח להגשים את מטרתו הנעלה. האמינו לי, לא רק מרגיש אני בתוכי את הכוח – יש בי הכוח! דווקא אהבתי את העבודה הקשה, היא שמבטיחה לי את ההצלחה, אף כי בוודאי לא בקרוב. אנא, אל תחשבו שרצוני רק להטעותכם. אומר אני את האמת השוכנת בתוכי, וקרוא לכם מדרכי הסלולה והבטוחה – אל תדאגו לי” (ג’ עפרת, לודוויג בלום: תש”ח, 2018, עמ’ 29).
בלום נדחק בדליז’נס שהמתין בתחנת הרכבת לנוסעים נוספים שימלאו אותו, וכעבור כמה דקות ניצב מול שער יפו. הוא מצא חדר קטן להשכרה ברובע היהודי, ועוד לפני שפתח את מזוודתו הוא מיהר לכותל המערבי – לאו דווקא כדי להתפלל. הוא צופה מהופנט בקיר הענק וביהודים הדבוקים אליו, שב לחדרו, מוציא את כלי הציור ומצייר את הכותל. זהו ציורו הראשון בירושלים. אז הוא עוד לא ידע שהכותל המערבי יהיה גם ציורו האחרון.
לודוויג בלום, הכותל המערבי, 1946 (מקור: בית המכירות תירוש).
ירושלים שבתה מיד את בלום בקסמיה. הוא משוטט בסמטאות העיר העתיקה, מטפס אל פסגות הר זיתים והר הצופים ומתמכר לניגודי ההר והעמק, המזרע והישימון, האור והצל. בצבעי השמן שלו הוא מצייר בסגנון נטורליסטי אינספור ציורים של נופים, בתים ודמויות בירושלים. כך תיאר אותו הסופר שלמה שבא:
“בבוקר היה יוצא אל הר הצופים ומצייר את העיר ממזרח, השמש העולה מאירה מגבו ומגלה, כמו עם עלו מסך בתיאטרון ענק, את הבתים, החומות והמבנים המצטופפים זה אל זה, בערב היה מצייר אותה ממערב, השמש בגבו צובעת את הכרך הנצחי, העולה ממעמקי הדורות, באורות דמדומים מלאי חסד, כמו בתפאורה ענקית, דולקת בתאורה אלוהית בהצגה אחרונה” (ש’ שבא, “ירושלים של בלום”, דבר השבוע, 24.2.1984).
בירושלים מוצא בלום כמה חברים מחוג האקדמאים של יוצאי אוסטריה, אבל הוא לא מתחבר לחוגי האומנים ולא יוצר קשר עם בית הספר בצלאל. דרכו עצמאית, והוא לבדו מעצב את סגנונו. ב-1924 נישא לדינה מאייר – אשת העלייה השנייה – גננת המבוגרת ממנו בעשר שנים. בתחילה התגוררו בשכירות בשכונת מוסררה, אחר כך נדדו בין בתים שונים. בתוך כך נולדו שני ילדיהם, דבורה ואלי. ופרנסה מניין? בלום יוצא לאירופה כדי למכור את יצירותיו, בין השאר גם בארץ הולדתו מורביה. רבים מתפעלים מציוריו, והוא מתחיל לקבל הזמנות. בין השאר, משרד החינוך ההולנדי הזמין ממנו ציורים של ארץ ישראל, שבאמצעותם ילמדו התלמידים את נופי הארץ הקדושה.
לודוויג בלום, העיר העתיקה והר הבית. מתוך: אוסף יואל אמיר, יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין).
לודוויג בלום יוצא לשוטט עם מכחוליו וצנצנות הצבע שלו בכל רחבי הארץ, ומתעד חלוצים בשדות עמק יזרעאל, את נופי הכנרת, ים המלח ואת מדבר יהודה. מוקסם מן הנוף האוריינטלי הוא מחליט, ביחד עם חברו הירושלמי המזרחן והרופא ד”ר וולפגנג פון-וייזל, לצאת למסע הרפתקאות במזרח. בעקבה שלחוף מפרץ אילת הוא מצייר את עבדאללה, בנו של האמיר חוסיין. מספרים שהציור מוצג עד היום בארמון המלך ההאשמי ברבת עמון, בירת ירדן. משם המשיכו לחצי האי ערב, לעירק ולאירן. אחד מציוריו מנציח את הנוף שנשקף מחלון הסורגים בבית הכלא הפרסי, לאחר שנחשד בריגול. הוא שב מהמסע הזה עמוס בסקיצות ובציורים שיהוו בסיס להמשך עבודתו.
לאחר ששב לירושלים הוזמן בלום לארמון הנציב, והתבקש לא פעם לצייר את דיוקנותיהם של הנציבים העליונים. הוא אף הוזמן להציג תערוכה במוזאון הבריטי שבמגדל דוד. בתוך כך, שב ונדד עם ציוריו ברחבי אירופה, כשהוא מציג את יצירותיו בתערוכות בבמות המכובדות ביותר. הוא הרבה לחזור על נופים שכבר צייר בגרסאות שונות, במיוחד של העיר העתיקה.
בשנת 1936 ניצב בלום בפני המשימה החשובה ביותר בקריירה המקצועית שלו: המוזאון הקתולי בברנו הזמין ממנו ציור ענק – שמונה מטרים גובהו ושני מטרים רוחבו, של הנוף הפנורמי של ירושלים מהר הזיתים. מנהלי בית ימק”א העמידו לרשותו של בלום אולם ענק למשך חודשים אחדים, ובסופם התקבלה תוצאה נפלאה: ציור שופע אור מהשתקפות השמש העולה על אבני החומה המזרחית של העיר העתיקה. הציור עורר התעניינות רבה עוד בטרם יצא מירושלים, גם בקרב מוסלמים ונוצרים. לפני שעזב את הארץ, הוצג הציור בתל אביב ורבים נהרו לראותו במו עיניהם. הציור הובל למוזאון בצ’כסלובקיה בשנת 1938, ומוצג שם עד ימינו (בתקופת אימת הנאצים הוא הוחבא במרתף המוזאון).
לודוויג בלום, ירושלים, מבט מהר הזיתים, 1936. שמן על בד, 183 X50 ס”מ.
שנות המאבק על הבית הלאומי בארץ ישראל הסיטו את מסלול חייו של לודוויג בלום. בשנת 1944 שרק כדור בריטי ליד ראשה של דבורה בתו, בשעה שהשקיפה מחלון ביתם בבניין ג’נרלי ברחוב יפו. הכדור החטיא את הילדה, ופגע וניקב את אחד מציוריו של לודוויג. שנתיים אחר כך, בליל ה-17-16 ביוני 1946, נפל בנו-יחידו אלי במבצע ‘ליל הגשרים’, בפיצוץ גשר א-זיב (גשר הזיו) בגליל המערבי. אלי בלום, לוחם הפלמ”ח, היה בן 19 וחצי בנופלו.
ביום 22.2.1948 החריד פיצוץ אדיר את בית משפחת בלום, שהתגוררה אז ברחוב בן יהודה 23. משאית תופת שהניחו הבריטים זרעה מוות והרס נורא ברחוב, ובלום ההמום עמד בלב ההריסות וצייר את המראות. זמן מה אחר כך נפגע הסטודיו של בלום במתחם טליתא קומי ברחוב המלך ג’ורג’ מפגז מרגמה, והציור הזה ניזוק. מספרים שבלום שמר את הציור הקרוע כשהוא קשור לשרידי הפצצה.
סריקה מתוך: מ’ נאור (עורך), שנה ראשונה לעצמאות 1949-1948 [עידן, 10], ירושלים תשמ”ח, עמ’ 176.
הנציב הבריטי העליון האחרון, סר אלן קנינגהאם, הזמין את בלום לצייר תמונת נוף של ירושלים מארמון הנציב, על מנת שיוכל להיזכר בביתו שבלונדון בתקופת שירותו בעיר, והתוצר שקיבל שימח את לבו. ב-14 במאי 1948 קרא קנינגהאם לבלום בבהילות וגילה לאוזנו שהבריטים עומדים לעזוב מיד את הארץ:
“‘בוא נא עמי ללונדון. לא תוכל לשער מה קשים ומרים הימים הקרובים הנכונים לירושלים ולארץ כולה. עם צאתנו, האנגלים, מכאן, ישרור כאן תוהו ובוהו. רבים יקפחו כאן את חייהם. בלונדון תקבל מקום בו תוכל לשבת בשקט ולעסוק באמנותך הברוכה’. והצייר בלום השיב ללא שהיות: ‘תודה רבה, אדוני הנציב, על הצעתך הנדיבה, אולם לא אוכל לקבל אותה. מקומי בירושלים, בתוך העיר והעם שאני אוהב’. הנציב העליון עזב עם התמונה, והצייר נשאר” (יונה כהן, ירושלים במצור: דפי יומן תש”ח, תל אביב 1976, עמ’ 107).
בלום לא עזב את ירושלים, אבל מכאן ואילך יפסיק לצייר נופים ופנורמות ויתחיל לצייר לוחמים וקרבות. כשהוא כבר בן 57, התגייס ל’משמר העם’ – יחידת מתנדבים שנועדה לשמור על הסדר בערים הגדולות, והוצב בעמדות שמירה בירושלים. מצויד באישור צבאי מיוחד, החל להתרוצץ בין העמדות וקווי ההגנה ולצייר דיוקנאות של חיילים בצבעי מים וצבעי שמן. את כל אוסף תמונות המלחמה שלו הקדיש לודוויג בלום לבנו החלל.
אחרי המלחמה נותרו העיר העתיקה ונופי המדבר המשתרעים ממנה מזרחה בשבי הירדנים. בלום, שבינתיים עבר להתגורר ברחוב המלך ג’ורג’ 33, החל לצייר את נופי העיר המערבית: מאה שערים, שוק מחנה יהודה, סמטאות השכונות וכיו”ב. הוא המשיך לצייר את העיר העתיקה, אבל מן הזיכרון בלבד.
בשנת 2000 נערך טקס בעיר ברנו ובו נקבע שלט על קיר הבית בו נולד וגדל בלום. על השלט, מתחת לשמו ולתאריכי חייו, נכתבPainter of Jerusalem – הצייר של ירושלים.
מקור: www.waymarking.com/waymarks
“הצייר של ירושלים”, לודוויג בלום, נפטר בשנת 1974 ונטמן בהר המנוחות.
