גיליון 276, חשוון תשפ”ו
ב-29 במאי 1453 נחתם פרק חשוב בתולדות האנושות. האימפריה הביזנטית – יורשתה של האימפריה הרומית שעיצבה את פניה של התרבות העולמית במשך למעלה מ-2,200 שנים, ירדה מעל במת ההיסטוריה. הצבא העות’מאני, בראשותו של הסולטן מהמט השני, הבקיע את חומותיה האדירות של קונסטנטינופול – בירתם המיתולוגית של הביזנטים, העיר שנחשבה למרכז העולם. מלבד משמעויותיו הפוליטיות והכלכליות של האירוע הדרמתי, נתפס כיבושה של העיר גם כניצחון תאולוגי של האסלאם על הנצרות. הכנסייה הראשית של העיר – אַיָה סוֹפִיָה – הוסבה למסגד ושמה של העיר הוּמר לאיסטנבול.
בעיני רבים נתפס המהפך הזה כחבלי משיח, גם בעיני יהודים שמצדם המשיכו לקרוא לעיר בכינוי שהם נתנו לה – קושטא. אולי המתח המשיחי באותם ימים הוא הרקע למאורע שהתרחש בירושלים זמן לא רב אחר כך, כפי שדווח על ידי ר’ רפאל טרבוט:
“ואתה דע לך כי זה כמו שתי שני'[ם], ימים מעטים בטרם בואי הנה, היה בחור אחד בן ט”ו שנים, והוא בן הדיין של המסתערבים, והם יהודים אשר הם ואבותיהם נתגדלו פה, ואינם ספרדים. ובהיותו על פתח ביתו לטייל ולהשתעשע פרחה בפניו יונה אחת כֻּלה לבנה, והיא היתה מודחת ומרחפת על פני אתו הבחור עד כי תפשָׂה, וראה תחת אחת כנפיה היו בה נוצות כצבע התכלת, מחוטבות כתבנית אותיות צֹוְחות ואומרות: מהרה השבטים יבואו. והבחור בקש להעלותה אל החכם אביו יצ”ו [=ישמרהו צורו ויגאלו], ולהראות לו החִדוּש הגדול הזה, ובא אחד והכה אותו על ידו, ולא ידע מי הכהו ולא ראה אותו, עד שמכֹּח המכה ההיא פתח, והיונה פרחה והלכה לה” (א’ נאיבואיר, “קבוצים על עניני עשרת השבטים ובני משה”, קבץ על יד, ד [תרמ”ח], עמ’ 32).
“מהרה השבטים יבואו” פירושו: עשרת שבטי ישראל הנדחים יימצאו, זהו תנאי בסיסי לקראת הופעת המשיח. זה היה צפוי להתרחש במהרה, אבל היונה פרחה, ההזדמנות הוחמצה והשבטים האבודים לא נמצאו עד היום.
הנער הירושלמי, שבסך הכול חיפש לעצמו משחק מעניין, היה “בן הדיין של המוסתערבים, והם יהודים אשר הם ואבותיהם נתגדלו פה, ואינם ספרדים”. זהו האזכור ההיסטורי הראשון של קהילה יהודית, שלפי מסורתה ייצגה את ותיקי ארץ ישראל שלא לא גלו מעולם. קהילה זו התקיימה בערים ובכפרים בארץ ישראל, בסוריה ובמצרים, והיו לה מנהגים ופולקלור ייחודיים משלה. יהודים אלה דיברו בשפה הערבית, ובאורח חייהם הם דמו לערבים, משום כך הם כונו מוּסְתָעָרְבִים.
בשנת 1522, שנים ספורות לאחר שהעות’מאנים הכניעו גם את הממלוכים וסילקו אותם מארץ ישראל, סייר בירושלים ר’ משה באסולה – רב מפזארו שבאיטליה, ואת זיכרונותיו הוא העלה על הכתב:
“בית הכנסת אחד בלבד יש בירושלם […] הקהל מכל מינים: יש ט”ו בעלי בתים אשכנזים, וספרדים לרוב, ומסתערבים הם מוריסקים תושבי הארץ מקדם, ומערביים הם שבאו מבֶּרְבֶּרייה [=מצפון אפריקה], בין כֻּלם שְׁלֹשׁ מאות בעלי בתים […]” (ר’ משה באסולה, מסעות ארץ ישראל, ירושלים תרצ”ט, עמ’ 61).
באסולה גילה שבירושלים יש בית כנסת אחד בלבד, זהו בית הכנסת המכונה בימינו בית הכנסת הרמב”ן. הוא נדהם לראות שבבית הכנסת מתפללים יחדיו בני כל העדות – ספרדים, אשכנזים, מערביים (מגרבים) ומוסתערבים. הוא גם טרח להדגיש את ייחוסם של המוסתערבים – “תושבי הארץ מקדם”, וגם זכר לספר שהיה להם כינוי נוסף – מוּרִיסְקִים. המוֹרִים (בספרדית (el Moro או המוּרִים (באנגלית the Moors) היה כינוי נפוץ למוסלמים באירופה הנוצרית בימי הביניים, וכשיהודים עלו מאירופה לארץ ישראל ופגשו כאן יהודים שנראו בעיניהם כערבים הם כינו אותם כך, אולי בגנאי. באסולה סייר גם בערים ובכפרים בגליל, בלבנון ובסוריה, ופגש גם ברבים מהם את בני הקהילה הייחודית הזו.
בית הכנסת הרמב”ן טרם שיקומו, 1967. באדיבות ארכיון יד יצחק בן צבי.
ר’ משה באסולה הוא העד האחרון לקיומם של היהודים המוסתערבים בירושלים העות’מאנית. מכאן ואילך נעלמו עקבותיהם, והמקורות ההיסטוריים, שממילא לא היו ‘נדיבים’ בעניינם, ישתתקו מעתה לחלוטין. לאן הם נעלמו?
נראה שהמפתח לתעלומה נמצא בעדותו של ר’ ישראל מפירושא, שהיה בירושלים בעת שר’ משה באסולה ביקר בה. הוא מספר שהאיזון העדתי בבית הכנסת היחידי בירושלים הופר עם בואם של הספרדים זה מקרוב:
“ובזמן ה”ה הישיש הטהור כמהר”ר עובדיה [מברטנורא] זלה”ה [בשלהי המאה ה-15], היתה קרובה מאד כמנהג המסתערבים […] אבל עתה, כשנתוספו הספרדים יצ”ו [=ישמרם צורם ויגאלם], כמעט מבטלין כל הלשונות [=העדות] ברוב ועושים כרצונם, והחזנים – ג’ מהם ספרדים ואחד מסתערב, וכל אחד מהם אומר כרצונו” (א’ יערי, אגרות ארץ ישראל, רמת גן 1971, עמ’ 170-169).
איור מאיטליה של בית הכנסת ‘הרמב”ן’ משנת 1537, ומעליו כיתוב: “ויש בירושלם בית הכנסת מיוחס להרמב”ן, ולה ארבע עמודים גדולים של שיש, והרסו אותו הגוים לזמן עבר, ועתה במאמר מלכם בנוהו כבתחלה.” באיור בולטים ארבעה עמודים, עם רווח בין השניים האמצעיים, בדומה לעמודים בבית הכנסת הרמב”ן כפי שמוכרים כיום (באדיבות בית הספרים הלאומי).
באותם ימים התחזקה מאוד העלייה היהודית לארץ, בעיקר ברקע גרושי היהודים מחצי האי האיברי (גרוש ספרד – 1492; גרוש פורטוגל – 1497). מגורשי ספרד נקלטו בערים ובקהילות הוותיקות שהתקיימו בהן, אבל לא התערו בתוכַן אלא בתוך זמן לא רב החלו להאפיל על ההנהגות המקומיות ועל מנהגי הקהילות.
ר’ יעקב בֵּירב, מחכמי גרוש ספרד, עלה לירושלים ב-1520 אבל לא הצליח להיאחז בה וכעבור 4 שנים התיישב בצפת והיה לגדול חכמי ארץ ישראל בזמנו. כשהיה בצפת ניסה לעמוד מקרוב על מנהגיהם של המוסתערבים המקומיים, מתוך נכונות לכבד ולאמץ אותם:
“ואמר לי החכם השלם מה”ר ישועה יצ”ו, דיין המוסתערבים יצ”ו – תושבי [=ותיקי] הארץ תוב”ב שבגליל העליון – שכשבא לכאן החכם השלם הרב הגדול מהר”ר יעקב בי רב זלה”ה, וראה שהיו כאן בקהלו'[ת] שבאו מחוצה לארץ מנהגות שונות […] תפס ושאל אותו על כך, איך הוא מנהגכם אתם, שאתם קדמונים בארץ בנים ואבות מעולם ושנים קדמוניות […] ואמר להם שהאמת אתכם, והוא הטוב והישר. עכ”ד [=עד כאן דבריו]” (ר’ יששכר ן’ סוסאן, עיבור שנים, ויניציאה של”ט, דף עט ע”א).
ר’ יעקב בירב פגש בצפת את הקהילה המוסתערבית הוותיקה ואת רבהּ – ר’ ישועה. לא הייתה זו קהילה זניחה. ר’ משה באסולה, שביקר באותה עת גם בצפת, העיד שהמוסתערבים מחזיקים את אחד משלושת בתי הכנסת בעיר (שם, עמ’ 43), ומכאן שנוכחותם הייתה משמעותית.
ר’ יעקב בירב ייסד בצפת ישיבה שהפכה להיות הבסיס לצמיחתה המטאורית של העיר הגלילית במאה ה-16. בין הלומדים בישיבתו היה ר’ יוסף קארו, גדול פוסקי ההלכה מאז ועד ימינו, וגם הוא תמך בעקרון הכלת המנהג המקומי הוותיק:
“דאע”ג [=דאף על גב (שאף על פי)] דאות'[ם] שיצאו חוץ לעירם ובאו לדור בעיר אחרת הם מרובים, נוהגי'[ם] כמנהג העיר שבאו שם […] שאפי'[לו] אם התושבים בעיר מועטים מאותם שבאו מחדש לדור שם, יש לבאים לנהוג כמנהג העיר שבאו שם” (ר’ יוסף קארו, שאלות ותשובות אבקת רוכל, שאלוניקי תקנ”א, סי’ ריב).
ומה קרה בפועל? מסתבר שהספרדים לא הסכימו לוותר על המנהגים שהביאו עמם מחו”ל, ולמעשה ניצלו את כוחם היחסי ואת אופיים הדומיננטי כדי לדחוק את המנהג המקומי הוותיק. את פועלם של הספרדים תמצת פרופ’ יוסף הקר כך:
“הם חשו שהקרבתם ושְׂאת הסבל והייסורים שבהם נשאו, יהיו חסרי טעם אם לא ידבקו במסורתם בייחודית – ההלכית, המנהגית, הספרותית והעיונית. הם השתמשו בסגנון בוטה ובאמצעים נוקשים כדי להשיג מטרה זו, לעתים תוך כדי זלזול, המעטת ערך או התעלמות ממסורתם של קיבוצים יהודיים אחרים שבהם פגשו באימפריה העות’מאנית” (י’ הקר, “גאון ודכאון – קטבים בהווייתם הרוחנית והחברתית של יוצאי ספרד ופורטוגאל באימפריה העות’מאנית”, ר’ בונפיל ואחרים [עורכים], תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הביניים – קובץ מאמרים לזכרו של חיים הלל בן ששון, ירושלים תשמ”ט, עמ’ 570).
ר’ יששכר בן סוסן, שהיה רבה של קהילת המערבים בצפת, מנה מנהגים מקומיים רבים – בעיקר מתחום התפילות – שנדחו בידי הספרדים, וסיכם זאת כך:
“ומנהג זה פשוט פה בכל [קהילות] המוסתערבים יצ”ו, תושבי ארץ צפת שבגליל העליון תוב”ב וכפריהָ בִּיריה ועין אל זיתון, ושמענו שכן נוהגין גם בעזה ובדמשק […] אין כח לאלו להכריח כמנהגם לאלו, ולא אלו לאלו, ובפרט [העולים] החדשי'[ם] בארץ לקדמונים […] ובאמת שכמה חכמים מספרדים, רבנים גדולים גדולי הדורות זצ”ל, שדרו עמהם בצפת תוב”ב, אף על פי שהם בקהילותיהם לא היו מעלים ולא שמענו ששום אחד מהם דבר נגד מנהג המעלים, אלא שאלו אחזו במנהגם בפני אלו ואלו אחזו במנהגם בפני אלו” (ר’ יששכר ן’ סוסאן, שם, דף נט ע”ב).
המוסתערבים בצפת, שלא נהנו מהנהגה חזקה ולא יכלו ‘להתחרות’ בלמדנים הספרדים ובבתי המדרש שלהם, נאלצו ‘להיכנע’ ובתוך זמן לא רב איבדו את המורשת הייחודית שלהם ואת זהותם העדתית ו’נכחדו’. זה היה גם גורלן של עדות אחרות יהודיות בארץ ישראל וברחבי האימפריה העות’מאנית שלא עמדו מול העוצמה הספרדית, כגון קהילת הרומניוטים (יוצאי תורכיה, יוון והבלקן), ושנעלמו. עדות אחרות הצליחו ‘לשרוד’ ולשמר את זהותן, למשל עדות המערבים (יוצאי צפון אפריקה), אבל גם אליהן חדרו יסודות ספרדיים רבים ובימינו כבר אינן מייצגות את מנהגיהן האותנטיים.
בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי – ‘אבי’ בתי הכנסת הספרדיים בירושלים, נוסד במאה ה-16. צילום: אלעד זגמן.
כאמור, אין בידינו מקורות על קורותיה של עדת המוסתערבים בירושלים במאה ה-16, אבל יש להניח שהתיאורים ההיסטוריים מצפת, אחותה הגלילית (והגדולה באותם ימים) של ירושלים, משקפים נאמנה את שהתרחש גם בה. העדה הספרדית בירושלים גדלה במהירות, ומכאן ועד המאה ה-19 היא תהיה העדה היהודית החזקה והדומיננטית. עדת המוסתערבים הקטנה וה’חלשה’ יותר לא הצליחה להעמיד מנהיגים ורבנים, היא הלכה ונספגה בתוכה עד שהתפוגגה בערפילי ההיסטוריה.
