גיליון 254, ניסן תשפ”ה
ב-31 במארס 1492 חתמו פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד על צו גירוש ליהודי קסטיליה ואָרָגוֹן, כש-31 ביולי (תשעה באב רנ”ב) נקבע כתאריך יעד סופי לביצוע. המסך ירד על יהדות ספרד, מן המפוארות בגלויות ישראל. פליטים רבים מצאו מקלט בפורטוגל השכנה, אבל כעבור חמש שנים, עם שידוכו של מלך פורטוגל מנוּאל ה-2 לאיזבלה, בִּתם של מלכי ספרד, נגזר על היהודים לעזוב גם אותה. אלו שלא התנצרו, נאנסו להמיר דתם או נרצחו, יצאו במסע אל הלא נודע. היהודים האומללים, שנעקרו מביתם, מרכושם ומהוויית חייהם, מצאו עצמם מיטלטלים בנתיבי הים והיבשה, כשהדאגה העיקרית המנחה אותם הייתה ההישרדות – הגופנית והרוחנית.
“עד שלא שקעה אורה של תורה בקשטילי”א [=בספרד] מפני חמת הגרוש, אשר היה בשנת מזר”ה ישראל יקבצנו, זרחה אורה של תורה בארצות המערב ובארץ מצרים ובארץ הצבי ובכל מלכות תוגרמה, על ידי חכמי קאשטיליא אשר באו משם והעמידו את התורה בכל הארצות האל […] ובגליל היו אומרים: בואו ונחזיק טובה למלכי ספרד, שגרשו זקנינו ושופטינו ובאו פה והחזירו עטרה ליושנה […]” (ר’ יוסף מטראני, צפנת פענח, ויניציאה ת”ח, הקדמה).
הכותב, ר’ יוסף מטראני (מהרי”ט), היה בן הדור השלישי לגרוש. הוא נולד בצפת והתחנך בבית אביו, ר’ משה (המבי”ט), שהיה מגדולי החכמים בעיר. הוא מעיד בפנינו בגוף ראשון, ששמע בצפת (“בגליל”) דברי ‘הוקרה’ למלכי ספרד, שהודות לפקודת הגרוש שהוציאו נפוצה מורשת ספרד (“אורה של תורה”) והתפזרה ברחבי האימפריה העות’מאנית (“בכל מלכות תוגרמה”), וארץ ישראל (“ארץ הצבי”) בכללה. אַל לנו ‘לחשוד’ בגולי ספרד בצפת שזכרו בערגה את ‘המלכים הקתוליים’, אלא להבין שכך הם ביקשו למצוא את החיוב והנחמה במציאות הטראומטית שנכפתה עליהם. תפיסה זו משקפת ממד אחד של התמודדות היהודים עם הגרוש, אבל אין לנתק אותה מן הממד העיקרי והדומיננטי ביותר בהקשר זה, הוא הממד המשיחי.
גרוש ספרד היה אסון נורא עבור רבים, שאיבדו את עולמם ואת יקיריהם – אם מפני שנספו ואם מפני שהתנצרו. אבל היה זה גם אסון תאולוגי, שכן כיהודים מאמינים בהשגחת ה’ ובחסדו הם נאלצו בעל כורחם להתמודד עם שאלות כבדות משקל: מדוע נגזר עליהם ייעוד אכזר כל כך? אם יד ההשגחה היא שכיוונה את האירועים הקשים – והרי לא ייתכן אחרת – מהו פִּשְׁרם? מאורעות הגרוש כמו ניסחו מחדש בחריפות ובחדות את מבחן האמונה היהודית. אגדה אחת תיארה את תלאותיו של יהודי שאיבד את אשתו ושני בניו בדרכי הנדודים, והוא נותר חסר כל. היא סיפרה, שבשעה שמתיו עוד היו מוטלים לרגליו, פרצה מלבו התפילה:
“רבון העולמים, הרבה אתה עושה שאעזוב דתי. תדע נאמנה, שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי. ואסף מן העפר ומן העשבים וכסה את הנערים” (ר’ שלמה אבן וירגא, שבט יהודה, הנובר תרט”ו, עמ’ 90).
הציפייה לגאולה היא אחד ממאפייניה המובהקים של האמונה היהודית מקדמת דנא, ובמיוחד לאחר אירועים היסטוריים חריגים, ואת התחזקותן של המגמות האסכטולוגיות בתקופה הנדונה יש לבחון בעיקר על רקע גרושי ספרד ופורטוגל. החוקרים נחלקו בדבר מידת ההשפעה של הגרוש על הרעיון המשיחי במאה ה-16. גרשם שלום קבע שטראומת הגרוש עיצבה את התנועה הקבלית במאה ה-16 (ג’ שלום, דברים בגו, תל אביב 1982, עמ’ 216-191), ואילו משה אידל טוען שתפיסת הגלות והגאולה בקבלה קדמה לגרוש ספרד, והייתה לה השפעה מוגבלת בדור שלאחר הגרוש (מ’ אידל, “הקבלה הספרדית לאחר הגירוש”, ח’ ביינארט [עורך], מורשת ספרד, ירושלים תשנ”ד, עמ’ 512-503). יחד עם זאת, אין ספק כי האמונה בדבר הגאולה, שהייסורים נתפסים כשלבים בדרך אליה, סיפקה מרפא בסיסי לשבר הרוחני. רבים מהניצולים חיפשו את הפשר הדתי לאירועים הדרמטיים שהכו בהם, ומצאו נחמה ביציקת משמעויות משיחיות לזמנם.
דוגמה לכך היא דבריו של מהרי”ט, שהובאו לעיל. מהרי”ט זכר את שנת הגירוש כשנת “מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ”. זהו ביטוי מקראי (ירמיה לא, ט), המורה על חזון קיבוץ הגלויות: מי שפיזר את עם ישראל בתפוצות (“מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל”) – הלא הוא הקב”ה בעצמו – הוא גם זה אשר ישיבנו למקומו (“יְקַבְּצֶנּוּ”). ההדגשה על “מזרה” מרמזת על השנה: רנ”ב (בחילוף אותיות ובצירופן למניין גימטרייה) – זו השנה העברית של 1492, שנת גרוש ספרד. רוצה לומר: פשר הגרוש, עם היותו שבר נורא כשלעצמו, הוא שיבת ישראל לארצו, וההשגחה הפרטית היא המנהלת אותו. כמי שגדל בצפת בתקופת זוהרה, מהרי”ט חזה בעיניו את פריחתה של הארץ, שלא הייתה מתאפשרת אלמלא גרוש ספרד. ביחד עם בני משפחתו ושכניו הוא צפה בזרמי העולים החדשים, שלא היו יוצאים מספרד אילו לא כך נכפה עליהם, ומצא בהם את הפשר לטראומת הגרוש ואת בשורת קיבוץ הגלויות והגאולה.
דברים ברוח דומה נמצאו גם בפי ר’ אליהו קָפְּשָׂלי מקָנְדִיָה (כיום: הרקליון, כרתים), בן הדור השני לגרוש, שהביע באופן מפורש יותר את התפיסה המפרשת את אירועי תקופתו עם התגשמות חזונות הגאולה הנבואיים. בין ציטוטי הפסוקים אותם הוא משבץ בדבריו, נמצא גם הפסוק: “בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר” (איוב לח, ז), המרמז גם הוא לשנת רנ”ב (“בְּרָן”) בהקשר המשיחי:
“ואנחנו חשבנו הגרוש לרעה, אלי”ם [=אלקים] חשבו לטובה. ומי יודע אם לעת כזאת הגענו למלכות והחלה התשועה, ברן יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלהים, כי קבצנו המקבץ נדחי ישראל, להיותנו מוכנים לקבוץ גליות […] והגרוש הנראה לעין, העין רעה חולה מעוף צוקה ואפלה מנודה, תחתיו יעמוד צמח ישועה. ומן היום ההוא והלאה החל ה’ לקבץ נדחי עמו, למען יהיו מוכני'[ם] ומעותדי'[ם] אל מקום אחד בביאת הגואל. והצרות שעברו על היהודי'[ם] בעתים ההם הוא מאמר הנביא ע”ה: והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא כו’, אשרי המחכה ויגיע עד עת קץ, קץ בא, בא הקץ, וקרוב לבֹא הגואל וימיו לא ימשֵׁכו” (ר’ אליהו קפשאלי, סדר אליהו זוטא, ירושלים תשל”ו, א, עמ’ 241-240).
זהו הרקע להפצת שמועות שונות ומשונות על סימני הגאולה העומדת בפתח, חלקם נִצְפּוּ בירושלים. האחת נמסרה בשנת 1521, ארבע שנים לאחר החלתו של השלטון העות’מאני, במכתב שעליו חתומים תלמידי חכמים מירושלים:
“בלילה ההוא נדדה שנת מלכּוֹ של עולם, והראה לנו סימן גאולה, וירְעֵם בשמים ה’ ועליון יתן קולו. ויהי גשם שוטף ורוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים, וזה היה ביום י”א לעומר [=כ”ו בניסן], אשר באותו הזמן הוא פלא להמטיר בירושלים, כי אין המים יורדים בימות הקיץ, רק בימי הגשמים מסוכות עד פסח. והבֹּקר בהיותינו בבה”כ [=בבית הכנסת], באומרנו ‘ובא לציון גואל’, באותה הנקודה עצמה, היה רעש גדול אשר כל יושבי הארץ נחרדו נבהלו נחפזו, כי לא נשמע כמוהו מימינו, ובשעת הרעם נפלה אש מן השמים על הארמון של הגוים, על המרכז עצמו, ואבד ושבר גדע לארץ ה’ מפסיליהם אשר היו בצמרת הארמון ונעשה בו חרבן גדול, ויהי לנס. ואין זה אלא סימן גאולה” (“אגרת בני הישיבה שבירושלים”, א’ יערי, אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש”ג, עמ’ 165).
נס פגיעת הברק הנורא בכנסיית הקבר (“הארמון של הגויים”) נזכר גם באגרת סוד הגאולה, שכתב מקובל ירושלמי כנראה באותה תקופה (ג’ שלום, “המקובל ר’ אברהם בן אליעזר הלוי: עם הוספות מתוך כ”י שונים”, קרית ספר, ב [תרפ”ה-תרפ”ו], עמ’ 134).
גם המוסלמים לא יצאו בזול מסימני הגאולה, שאיימה גם עליהם. שמועה אחת סיפרה על סטייתו של הסהר שעל כיפת הסלע, שהיה מכוון דרומה למכה, ושינה את זווית הנטייה שלו מזרחה.
“כי יש על קֹדש הקדשי'[ם] כפה גדולה מחופה באֲבָר [=בעופרת], ועליה עמוד נחֹשת, ובראשו כדמות חצי ירח נוטה לנגב, כי שם עיר תפלתם, ומנימוס [=ומחוק] דתם הוא שיהיה החדש [צ”ל: חצי] ירח נוטה בלבם שם נוכח העיר ההיא, ובזאת השנה [בשבת] פרשת וארא נהפך לצד מזרח, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחזירו עד שכרתו החצי ירח וחזרו ונעצוהו כתחלה” (א’ דוד, “איגרת ירושלמית מראשית השלטון העות’מאני בארץ ישראל”, א’ כהן [עורך], פרקים תולדות ירושלים בראשית התקופה העות’מאנית, ירושלים תשל”ט, עמ’ 54).
מקור: אתר wellcomeimages.com
גם השמועה הזו נרשמה בכתבים יהודיים נוספים באותה עת, ובהם ביומנו של ר’ משה באסולה שציין כי האירוע התרחש בחג סוכות שנת ר”פ (1519) (מ’ באסולה, מסעות ארץ ישראל, תל אביב תרצ”ט, עמ’ 91).
ואם לא די בכך, הרי שגם עץ הדקל, שלפי המסורת המוסלמית ניטע בהר הבית בידי מוחמד, קרס ונפל לפתע פתאום.
“ונפל דקל אחד שבבית המקדש ג”כ [=גם כן] לצד מזרח, שהיו מתנדבים בו שאומ'[רים] שנטעו ההוא דאתקם לרבה בעמיה [=מוחמד]” (דוד, שם, עמ’ 55).
השמועות הללו אינן מנותקות מהגות התקופה. ר’ ישראל נג’ארה – ‘נעים זמירות ישראל’, שחי במאה ה-16 בצפת, ראה בעיני רוחו את חזון סילוק השלטון המוסלמי ואחיזתו הדתית בהר הבית, כשלב במהלך כינון המקדש:
“אויבים בני בלי שם, כדוב שכּוּל תפגשם, מארצי תגרשם, להם שלח הצִרְעה, לזר מציון העתק, ובחרבך אותו בָּתֵק, ותמוש ותנתק היתד התקועה, בְּנֵה חיש אולם וסף, בו עַוֹני תם וסף, והשקה מרעל סף כל זדים עושֵׂי רִשְׁעה”.
(ר’ ישראל נג’ארה, זמירות ישראל, צפת שמ”ז, דף יז ע”א).
ארץ ישראל אמנם חוותה תקופה של שגשוג ופריחה בחסותו של השלטון העו’תמאני החדש, ויהודים רבים – ממגורשי ספרד ומגלויות אחרות, חוללו בה תפנית התיישבותית חדשה, בעיקר בצפת. סימני הגאולה בראשית התקופה העות’מאנית היו אפוא ברורים וחדים. הם היו ברורים לכול, פרט למשיח עצמו, שכנראה לא התרשם מהם והעדיף להתמהמה ולהניח אותנו לחכות לו בכל יום שיבוא.
בשנת 1516, זמן קצר לפני כיבושי העות’מאנים בארץ ישראל, יצא לאור באנגליה ספר חדש בשם אוּטוֹפְּיָה, מאת הוגה הדעות והמדינאי תומס מור. אוטופיה הוא שמו של אי דמיוני, שעליו הוקמה מדינה שמתנהלת בצורה אידילית – יש בה חוקים מעטים, רכוש האזרחים משותף והם לא יוצאים להילחם. מדינת אוטופיה כמובן טובה מדי מכדי להיות מציאותית, והמילה אוטופיה הפכה שם נרדף לחזון שלא יכול להתממש. באותה שעה ממש הייתה לאוטופיה היהודית בארץ ישראל הזדמנות להפוך מדמיון למציאות, אך היא הוחמצה והוקפאה למשך מאות שנים, עד ההזדמנות הבאה שתיווצר בשלהי התקופה העות’מאנית.
