גיליון 270, אב תשפ”ה
הקמתה של מדינת ישראל לא הייתה רק נס של הצלה ותשועת היישוב היהודי בארץ, אלא גם נס של קיבוץ הגלויות. שערי הארץ, שעד אז היו סגורים לקליטת עולים, נפתחו לגלי עלייה עצומים של יהודים שהציפו את המדינה הצעירה. רבים מהם היו פליטי ארצות האסלאם או שורדי השואה מאירופה. בעשור הראשון להקמתה קלטה המדינה אוכלוסייה הגדולה מאוכלוסייתה שלה בלמעלה מ-150%, נתון שאין דוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם.
הזינוק המהיר באוכלוסיית ישראל בפרק זמן קצר ושינוי היחס בין מספר העולים החדשים לוותיקים חייבו פתרונות מוסדיים מיידיים. בשנת 1950 הוחלט על הקמת מַעְבָּרות – יישובים זמניים שיספקו שירותי דיור, רפואה, חינוך ותעסוקה זמנית. בתוך שנים ספורות הוקמו עשרות מעברות לאורכה ולרוחבה של הארץ, במחנות צבא בריטים לשעבר, בשולֵי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים. המעברות, כאמור, היו במהותן יישובים זמניים, ועל כן הוקמו כמחנות של צריפים, אזבסטונים (מבני לוחות אַזְבֶּסְט), פחונים (מבני פח), בדונים (סוכות בד) ואוהלים.
מתוך כ-200 מעברות שהוקמו ברחבי הארץ, נטלה ירושלים ארבע בלבד: מקור חיים, קריית היובל (בית מזמיל), עין כרם ותלפיות. מעברת תלפיות נוסדה ביוני 1950 על שרידיו של המחנה הצבאי הבריטי אל-עלמיין ועל בסיס מבנים שנותרו בו, ובשולי השכונה הוותיקה תלפיות – ליד הרחובות דרך חברון ודרך בית לחם. בתוך שנים מעטות אכלסה המעברה כ-8,000 עולים חדשים ממרוקו, פרס, עירק, כורדיסתאן, רומניה ופולין. לכל משפחה הוקצה בתחילה שטח קטן עם אוהל או צריף קטן, ובמרחק של 5-4 מטרים זה מזה, ללא מים זורמים וללא שירותים. מים סופקו בברז מרכזי, והשירותים הציבוריים לא היו אלא מבני פח שהוצבו על בורות ספיגה ברחבי המעברה. וחשמל? לא היה בכלל על מה לדבר.
משפחה בפתח פחון מגורים במעברת תלפיות, 1952 (ארכיון המדינה).
“אותר שטח קוצי, שומם, בירכתי העיר, ובו מספר מבנים מאורכים שהצבא הבריטי הותיר על אדמת הארץ. ליד המבנים יצקו טבלות בטון בגודל של חדרון קטן ועליהן בנו פחונים: מבנים מלבניים גם גג משופע, עשויים פח היוקד בחום ומקפיא האברים בקור. מתחו צנורות מים מאֵי שם ותקעו ברזים שאמורים היו לשמש את כל באי המעברה. אי שם, בנו משהו שקרוי היה בית שִׁמוּשׁ. במבנים האלה שכנו משפחות שלמות. פה ושם הקימו צריפי עץ לצרכי הצבור, כמו צריף העץ של כתתנו שבימי החורף הפך לבריכת מים וניתן היה ללמד בו רק תוך ישיבה על השולחנות. חשמל כמובן שלא היה בנמצא. אין חשמל במבנים עשויי פח. יש לוּקְסים לעשירים ומנורות נפט לעמְךָ. כאילו מדובר פה בחיים על פני פלנטה אחרת, אבל ככה זה היה. כאן היה בית גידולו של העם” (תלמה גביש מינסקי, “מעברת תלפיות, זכרונות מכוכב אחר…”, התחדשות: כתב עת של יהודי כורדיסתאן בישראל, ו [תש”ן], עמ’ 91).
בין השבילים הבוציים במעברה התרוצצו ילדים רבים, והדרישה לבית ספר הייתה דחופה מיום ליום. באמצעיהן הדלים ניסו הרשויות לשלוח מורים ומורות למעברות ולמצוא כיתות לימוד, אבל תנאי הקיום הספיקו בקושי ליצירת מסגרות בסיסיות. כך סיפרה רנה שפירא – אחת המורות בבית הספר המאולתר שנוסד במעברה:
“זכור לי יומי הראשון במעברה. … לקחו אותנו, [עוד מורה] שהייתה בעצמה עולה חדשה, ואותי, … למבנה ששימש בעבר חדר האוכל של הקצינים בצבא הבריטי. … צריף מוארך, מקורה בגג מקומר עשוי פח… [היא] וגם אני היינו נפעמות מתחושת החלוציות. אמרו לנו לאסוף ילדים ולהתחיל ללמד אותם. הנהלת המחנה הודיעה לתושבים שיש בית ספר, אבל עלינו היה מוטל ללכת וללקט את הילדים מ’בתיהם’. עברנו מפחון לפחון כדי להסביר שכדאי לשלוח את הילדים ללמוד.
הלכנו לדרוש לוח. לאחר מאמצים רבים הבאנו את המציאה וכתבנו עליה מילה אחת. נדמה לי שכתבנו ‘שלום’. הצלחנו לשבריר שנייה להפנות את תשומת לבם של הילדים למילה הכתובה. הם התבוננו בלוח וביחד קראנו את המילה: שלום. בזה נגמר יומנו. הילדים שישבו על רצפת הבטון סיימו את תלמודם. אינני זוכרת מי היה זה שגילה שיש כינים. אֵימת הכינים תקפה את כולם. מישהו הביא מספריים וגזז למספר בנות את צמותיהן” (רנה שפירא, מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים, ירושלים תשע”א, עמ’ 185).
ילדים משחקים במעברת תלפיות (1955-1954) (צילום: אדגר הירשביין, ארכיון הספרייה הלאומית).
ככל שהתמשך המצב ה’זמני’ כך הלכו ותפחו הבעיות. אתגרי התעסוקה, התברואה, התזונה, הדיור והחינוך התעצמו, והמעברות הפכו עד מהרה למפגע חברתי מתמשך. מרבית התושבים במעברת תלפיות סבלו מאבטלה, ועד מהרה החלו לפרוח תופעות של עבריינות, קבצנות ושוק שחור. מיקומה של המעברה בפאתיה הדרומיים של העיר ובצֵל הגבול הירדני הכבידו עוד יותר על איכות חייהם של התושבים, שהייתה ממילא ירודה ביותר.
אזור מעברת תלפיות, 1954 (אתר לשכת העיתונות הממשלתית).
ביוזמתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון הוחל כבר ב-1953 תהליך פירוק המעברות, שעתיד היה להתפרס על פני עשרות שנים. במרוצת שנות ה-50 הוקמו שיכונים בשיטה של עלות וזמן בנייה מינימליים (‘תכנית שרון’) בכל רחבי הארץ, ותושבי המעברות החלו באכלוסם. דיירי מעברת תלפיות הועברו לשיכונים באזור המעברה, בעיקר בשכונת קטמונים והשיכונים ברחובות דרך חברון ודרך בית לחם. בית הספר המאולתר שנוסד במעברה עבר בשנת 1957 לשכונת קטמון ו’.
ירושלים, כמו מדינת ישראל בכללה, נזקקה לזמן כדי לפתור את סבך הבעיות. במבט של שלושה-ארבעה דורות לאחור כבר אפשר לקבוע כי צאצאי העולים במעברות התערו בחברה הישראלית ובמכלול אתגריה, ואדמות האוהלים היו למִכְרות זהב נדל”ני. נכון, בעיות רבות עדיין בוערות, וייתכן ויידרשו עוד כמה דורות כדי להתגבר עליהן, אבל לירושלים יש סבלנות של עיר-נצח והיא ממשיכה לצמוח ולהתגבר על אלה שמפריעים לה להתפתח. תלפיות הפך להיות שם של שכונת יוקרה ולא של שכונת ספר. “על המשלט יושבת עיר”, ועל אדמות מעברת תלפיות הוקם אזור התעשייה, המוסכים והמסחר של תלפיות.
