כאן, בחדר הזה, גדל הילד יצחק לוריא

והנה, למרות שהמסורת על מקום לידתו של האר”י נזכרת במקורות ההיסטוריים לראשונה כ-300 שנה אחרי לידתו, הירושלמים לא הטילו בה ספק, והחדר היה מקור לגאוותם.

כשהיה בן 8 התייתם הילד יצחק מאביו, וירד עם אמו למצרים, שם בגר ונמשך אל ה’זוהר’ – ספר היסוד לתורת הקבלה. הוא החל להתבודד על גדות הנילוס, ולנהוג חיי פרישות וטהרה. כשהיה בן 36 שב ארצה והתיישב בצפת, ותלמידים החלו להתקבץ סביב אישיותו המופתית. המעטים שנמצאו ראויים לכך כונו ‘גורֵי האר”י’. בתוך זמן לא רב החלו להלך בין סמטאות צפת סיפורים על יכולותיו הפלאיות של המקובל הצעיר.

“היו בו כל המעלות, שהיה מכיר בכל מעשי בני אדם, וגם אפילו במחשבותם, והיה מכיר בחכמת הפרצוף ובנשמת בני אדם […] על ידי חסידותו ופרישתו וטהרתו, וקדושה מזמן קטנותו, ואחרי התעסקו ימים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה זו, ועליהם הוסיף חסידות וזריזות ופרישות וטהרה, עד שהביאתו לידי רוח הקודש, והיה אליהו ז”ל נגלה אליו תמיד” (שלמה שלומיל מיינשטרל, בתוך: ר’ יוסף שלמה דלמדיגו, תעלמות חכמה, בסיליאה שפ”ט, דף לח ע”ב).

מדוע העדיף האר”י את צפת, ולא שב לירושלים, עיר הולדתו?

כאמור, האר”י נמשך ללימוד תורת הסוד עוד בתקופת שהותו במצרים. בזמנו התקבצו בצפת חכמים ומקובלים רבים, הבולטים שבהם היו מרן ר’ יוסף קארו ור’ משה קורדובירו, והוא ביקש להסתופף בצלם כדי לינוק מתורתם. אבל מסורות מאוחרות לא הסתפקו בכך, וביקשו תשובות מורכבות יותר לשאלה זו.

מסורת אחת נזכרה לראשונה בדבריו של ר’ שמואל ב”ר משולם פייבוש, שהיה רב בפרֶמישלא שבפולין בראשית המאה ה-17. הוא שלח אגרת לר’ ישעיה הלוי הורוויץ (המוכר בכינויו ‘השל”ה הקדוש’) בעת שישב בירושלים, ובידינו האגרת שהשל”ה השיב לו:

“מה שתמה על דירתי בירושלים ע”ה ת”ו [=עיר הקודש תבנה ותכונן] מחמת קדושת מקום המקדש בקדושתו עליו אף בחורבנה, ואין לנו קבלה ודאית איזהו מקום מקדש, וא”כ [=ואם כן] כל ירושלים בספק כרת, ומטעם זה נמנעו הגדולים לדור בירושלים, ושעל כן לא דר האר”י ז”ל בירושלים. ע”כ [=עד כאן] דבריך” (א’ דוד, על במותי ארץ הצבי, ירושלים תשע”ג, עמ’ 152).

לדבריו, האר”י לא חזר לירושלים משום שהעיר כולה בספק של קדושת המקדש, ולכן אינה ראויה למגורים. תשובה כזו כמובן אינה סבירה, שהרי כמעט בכל הדורות עלו יהודים לירושלים, כולל הוריו של האר”י עצמו, והבחינו באופן ברור בין הר הבית לירושלים. זה אכן מה שענה לו השל”ה באגרתו, ודחה את הרעיון מכל וכל. ובלשונו שם: “אין ספק ולא ספק ספֵיקא, אפילו אלף אלפים מהספיקות”.

במאה ה-19 הוצע הסבר אחר להימנעותו של האר”י מלשוב לירושלים. זהו הסברו של עקיבא לֶהְרְן, מי שניהל את כלכלת יהודי ירושלים בזמנו, כשעמד בראש ‘ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם’:

“בהיות בעה”ק ירוש'[לים] בעה”ר [בעוונותינו הרבים] עדיין טומאת הנוצרים ובתי תפלותם, כידוע שזה גורם… מה ששמעתי מחכמי הספ'[רדים] מגדול אחד מקובל מופלא, שראה בירוש'[לים] הס”מ [=הסטרא מסבאה (השטן)] באיזו צורה, רגלו א'[חת] על בית תפלה של היוָנים [כנסיית הקבר] ורגלו אחרת על הר הבית… שזה מונע ההשגה, ושמטעם זה גם האר”י הקדוש בחר לשבת בצפת תוב”ב” (א’ מורגנשטרן, השיבה לירושלים, ירושלים 2007, עמ’ 203).

מאחורי האגדה הזו, המסבירה את הטעם להתיישבותו של האר”י בצפת, מסתתר פחד גדול מפני העימות עם הנצרות והאסלאם. זו משמעות התיאור של השטן, העומד ברגלו האחת על המקום המקודש ביותר לנצרות – כנסיית הקבר, וברגלו השנייה על המקום המקודש ביותר לאסלאם בירושלים – הר הבית. שתי הדתות נאבקות מזה מאות בשנים על ירושלים, כשבעומק המאבק הגאוגרפי הזה עומד המאבק התאולוגי בשאלת העם הנבחר. ליהודים, מאז מרד בר כוכבא, אין עמדה פעילה בוויכוח הזה, ומי שחשב שהגיע הזמן להתיישב בירושלים, לקח על עצמו את האחריות להיכנס לתוכו. לא כולם היו מוכנים להסכים לכך, ולהצדקת עמדתם פירשו כך את מסלול חייו של האר”י.

לסיום הדיון, נציין כי המסורת הידועה היא זו שמספרת על עלייתו של האר”י ממצרים לצפת. אבל במחקר נשמע קול אחר, הטוען שהאר”י דווקא שהה בירושלים בבגרותו, אולי כתחנה בדרך ממצרים לצפת. זו דעתה של חוקרת הקבלה, פרופ’ רונית מרוז, מאוניברסיטת תל אביב. טענתה מבוססת על כתב יד של מקובל בן מאה ה-17, בו נכתב כי האר”י נשא דרשה בירושלים (ר’ מרוז, “מליקוטי אפרים פאנציירי דרשת האר”י בירושלים וכוונת האכילה”, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל – דברי הכנס הבינלאומי הרביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום: קבלת האר”י, י [תשנ”ב], עמ’ 214-211).

האר”י נפטר שנתיים בלבד לאחר בואו לצפת, ב-1572, אך שיטתו נפוצה ברחבי העולם היהודי בתיווכם של תלמידיו, והייתה למשפיעה ביותר על עולם הקבלה מאז ועד ימינו. שיטה זו השפיעה במידה מכרעת על התפתחותן של תנועות רוחניות – השבתאות, החסידות, ההתנגדות לחסידות ועוד – שעיצבו את פניו של העם היהודי בדורות הבאים. רובו המכריע של העם – על פלגיו ותפוצותיו – קידש את דמותו של האר”י, ואימץ הלכות, מנהגים ותפילות מבית מדרשו.