גיליון 297, ניסן תשפ”ו
משה לייב ולאה פרידלנד עלו מרוסיה לירושלים בשנת 1859, כאן השתייכו לקהילת הפְּרוּשׁים הליטאית – חוג צאצאי תלמידיו של הגר”א (הגאון מווילנה). איתם עלה בנם הצעיר יעקב, שליָמים נישא לאסתר חֶשֶׁה לבית חֶשׁין – מוותיקות משפחות הפרושים בעיר. יעקב שקע בלימוד תורה בישיבת עץ חיים שבחורבת רבי יהודה החסיד, והתבלט עד מהרה כעילוי. לפרנסתו לימד בתלמוד התורה של כולל אונגרין, שביחס לבתי הספר שבין החומות באותם הימים נחשב למוסד יוקרתי. יעקב פרידלנד נהג לחתום את שמו “יעקב מִן מרציצא” – רֶצ’יצה היא עיר הולדתו, בבלארוס של ימינו, שהייתה בה קהילה יהודית גדולה עד השואה. מן החתימה המסורבלת שרד רק “יעקב מן”, וכך – על פי אחת הגרסאות – נטבע לדורות שם המשפחה…
בין תלמידיו הרבים של יעקב מן היה בנו חיים, חברו הטוב ובן גילו של חיים המבורגר – מי שלימים ייזכר כפעיל בכולל אונגרין ומראשוני הבנקאים בארץ ישראל. חיים המבורגר כתב ספר זיכרונות, ובו סיפר בערגה על המורה יעקב מן:
חיים המבורגר, שלשה עולמות, ירושלים תרצ”ט, עמ’ נג-נז.
דרך אגב, משפחת המבורגר הייתה מקושרת למשפחת מן, וחיים המבורגר עצמו התארס לימים לאחותו של חיים מן, לאה שמחה, אך היא נפטרה לפני שנישאה.
גם אברהם ליואי, קרוב משפחה אחר של יעקב מן, תיאר את דמותו בהתפעלות:
“קומה למעלה מממוצעת, רחב כתפים, כפוף משהו כנוטה שכמו לסבול, כפות ידים רחבות ונוקשות מעבודה, פנים כאילו חוצבו בחלמיש צור, מביעות לעג קל, מחייכות, ולפתע והנה תוגה עמוקה נשקפת מתוך עיניהן. סמל השקט מבחוץ ולב יוקד אש מבפנים, איש השלום ובעל דיעה מוצקה, בינה ליטאית ודבקות כזו של החסידים, שר ומנעים זמירות בתפלתו כמותם. ועל הכל, עֲנְוָת אמת ונקיוּת הדעת כנקיות בגדיו בלי רבב” (אברהם ליואי, בני יונה, תל אביב [תשכ”ג], עמ’ 119).
רבו ומורו של יעקב מן היה הרב שמואל סלנט, רבה של הקהילה האשכנזית-הליטאית בירושלים, והוא ייעד אותו לגדולות. הוא הפציר בו שיכהן כדיין בבית הדין של העדה, אבל מן סירב. הוא טען שיש די תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ואין רצונו אלא להתפרנס מיגיע כפיו. ירושלים, כידוע, אינה מאירה פניה ליגיעי כפיים והפרנסה בה קשה, אבל מָן הפתיע כשבחר במלאכת הבנייה. ירושלים ראתה דורות רבים של חוצבי אבן ובנאים, אבל קבלן בניין בדמותו של יהודי אשכנזי, בן היישוב הישן, חבוש פְרָאק (קָפְטָן, מעיל ארוך), ומגבעת קנייטש – כזה, אפילו היא לא ראתה.
יעקב מָן (מקור: אוסף יוסף ולך, ארכיון יד יצחק בן צבי).
הקבלן יעקב מן השתלב עד מהרה בבניין השכונות החדשות. הוא האמין בעבודה עברית, והשתדל לספק פרנסה לעולים החדשים הרבים שעלו לירושלים באותה עת, במיוחד לעולי תימן שהצטיינו במלאכת הבנייה. הוא אהב אותם והם השיבו לו באהבה ובהערצה:
“יחסי החבה והאהבה האמיתיים בינו ובין פועליו נבעו מתוך אמון והמסירות ל’רבי’ (כך כנו אותו), שהשיב אהבה אל חֵיקם. ולא הגזימו מעריציו בכתבם על זאת לאמור: התנהגותו עם הפועלים בכלל היתה בנחת, בחבה ורחמים רבים, ומשתתף תמיד בעניָנם ובצערם והושיעום בכל אשר תמצא ידו, בתשלומים מראש ובגמילות חסד. מלבד בשטח המלאכה היו לו הרבה מבין שומעי לקחו ב’שעורים’ – שעורי תורה שנתן. כל ימיו קבע עתים לתורה בלי הפסק מדי יום ביומו. והוא היה מגיד שעורים בשחר במשנה ובין הערבים בגפ”ת [=בגמרא, פירוש (רש”י), תוספות] וגם ב[תלמוד] ירושלמי, בערבים בהלכה ובשבתות בחוּמש ורש”י. הוא למד גם להמוני עם, וגם למדנים מובהקים היו בין שומעי לקחו. כולם התענגו על שעוריו והסברתו הנפלאה, תורתו היתה פשוטה ברורה ומדויקת, ומשנתו – סֹלֶת נקיה. ענותנותו היתה טבעית הנובעת מתוך נפש תמימה שאינה מכירה בגדולתה, ירא שמים אהוב ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה ולעבודה. מצניע לכת בכל דרכיו” (ליואי, שם, עמ’ 107).
במחצית השנייה של המאה ה-19 הלכו השכונות החדשות וצצו בזו אחר זו. למראה ירושלים המשנה את פניה התמלא לבו של יעקב מן שמחה רבה, ושמחה כפולה על כך שזכה הוא להיות שותף בבניינה. הוא קיווה שגם הוא יזכה יום אחד להצטרף למתיישבים, ולא רק לבנאים, ולקיים בגופו את מצוות הרחבת גבולה של ירושלים, אבל אסתר אשתו חששה מאוד לצאת מהחומות המגוננות של העיר העתיקה אל הרפתקה מוקפת בשדות טרשים קרחים. יוסף ריבלין, ממנהיגי עדת הפרושים, שבעצמו התמסר ליישובן של השכונות החדשות, ניסה לא פעם לשכנע את אסתר ולדבר על לבה, אבל היא סירבה לכל הצעה להתיישב באחת משכונות העיר המתחדשת. האגדה מספרת, שיום אחד הופיע ריבלין שוב בפתח בית משפחת מן בעיר העתיקה עם חיוך רחב על פניו: “מצאתי!”, הודיע לאסתר מן, “וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר (אסתר ב, טו) – עולה בגימטריה למניין משכנות ישראל’!”. מול הטיעון הזה לא מצאה אסתר מן מענה, וכך הצטרפה משפחת מן לחלוצים בשכונת משכנות ישראל שבנחלאות. בית משפחת מן, שהיה ברחוב בירב 7, קרס בשנת 1998 ובמקומו הוקם בית מגורים חדש.
רחוב בירב בשכונת משכנות ישראל (צילום: באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).
הקבלן יעקב מן בנה, בין השאר, את השורה המערבית של בתי משכנות ישראל (רחוב אבולעפיא כיום) ואת בית הכנסת האשכנזי בשכונת ימין משה (1889). כמו כן, בשותפות עם חתנו, אברהם המבורגר, בנה את שכונת אחוה (1908). הוא גם בנה בית הספר למל ברחוב ישעיהו (1902). מנהל בית הספר, אפרים כהן רייס, סיפר לימים כך:
“כקבלן לבנין כולו וכמנהל העבודה הפנימית בחרתי בר’ יעקב מן […] ר’ יעקב מן, סמל השקט והשלום, היה נפגש לפרקים בשעת השגחתו על העבודה ונתינת הוראות לבנאים כשספר התלמוד בידו. גם הומור לא היה חסר לאיש […] באשמורת בוקר אחת פקדה רעידת אדמה את ירושלים ותחרידנה משנתה. משהאיר היום והפחד עבר מהרתי אל הבנין לראות בשלומו. אך מי קדמני? כמובן, ר’ יעקב מן. ‘ידעתי כי לא יאונה כל רע לבניני’ – אמר הקבלן, ולא בלי גאוה” (אפרים כהן רייס, מזכרונות איש ירושלים, תל אביב תרצ”ג, עמ’ 291-290).
חזית בית הספר למל בשכונת זכרון משה (תצלום: Sir Kiss, ויקיפדיה).
חיים, בנם של יעקב ואסתר מן, נישא לרחל, בתו הבכורה של משה ריבלין – אחיו של יוסף ריבלין בונה השכונות. יוסף בנם העלה על הכתב את קורותיהם, בין השאר סיפר גם על ראשית תקופת נישואיהם:
מתוך: זכרונות מבית אבא: שלושים שנה לפטירת אבינו ר’ יוסף מן, תש”ע, עמ’ 3.
יעקב מן נפטר בבית החולים שערי צדק – שאותו הוא עצמו בנה – ביום שבת, ט’ בטבת תרס”ט (2.1.1909).
תודתי לאפרת פרנקל, צאצאית יעקב מן, על עזרתה בהכנת הכתבה.
