חצר הכולל

רחוב אררט בימינו במבט מדרום, מפינת רחוב אור החיים. הפתח הנמוך מימין – כפי הנראה, הכניסה ל’חצר הכולל’ ההיסטורית.

את תיאורו של גרייבסקי השלים תיאורו של יצחק יעקב ילין, אף הוא כותב דברי ימי ירושלים הישנה. ילין הסביר את חשיבותה של החצר, ובתוך כך גם את מקור שמה המיוחד:

‘חצר הכולל’ נמצאה בירושלים העתיקה ברחוב חב”ד. ‘חצר הכולל’ היתה אז כעין עיר בצורה קטנה של יהודים. גרו בה כארבעים משפחות ויותר. כשסגרו בבריח כבד מבפנים את דלת החצר הקטנה והעבה שלמטה, סגרו בזה את המבוא היחידי של החצר, והיא היתה אז סגורה ומסוגרת מסביב כמבצר ממש. חצר זו לא היתה גם אז רכוש יהודי, אף על פי שנקראה ‘חצר הכולל’. היא היתה רכושו של הדיר [=המנזר] הארמני […] השֹׂוכר היה ה’כולל’, שהיה אז אחד בכל ירושלים, ‘כולל פְּרוּשׁים’. גם מרכז הכולל וממוניו עברו אל החצר הזאת, ולכן ניתן לה השם ‘חצר הכולל’ עד היום הזה. לא כל אחד זכה להיות מגרֵי חצר זו. הריכוז היהודי ברחוב היהודים לא הספיק בשביל כולם. גם החצר הנוספת  לא הספיקה בשביל הנשארים. הנותרים מהם הוכרחו להתיישב ברחוב חב”ד, בחצרות פחות בטוחות, או גם בבתים בודדים, אך מסביב ל’חצר הכולל’ ועל ידה. כאילו היתה ה’חצר’ להם נקודת משען ועוז, שממנה אפשר לשאוב אמונה ובטחון גם מחוצה לה (י”י ילין, אבותינו, ירושלים תשכ”ו, עמ’ קכא).

המיקום של חצר הכולל “ברחוב חב”ד” אינו סותר את הזיהוי לעיל. ‘רחוב’ בשפת אותם ימים היה שכונה, ולאו דווקא ציר אורכי אחד. כך יש להבין גם את משמעות ‘רחוב הארמנים’ בדברי גרייבסקי. רחוב חב”ד הוא האזור שבמרחב בית הכנסת חב”ד ושנתחם במזרח ברחוב היהודים. לדברי ילין, כאן התרכזו מגורי החברים ב’כולל פרושים’ – ההתארגנות הראשונה של היהודים האשכנזים ‘המתנגדים’ (שאינם חסידים), בטרם התפצלו לכוללים רבים – תהליך שהחל באמצע המאה ה-19 – ומכאן שמה של החצר.

החצר הייתה, כאמור, בבעלות המנזר הארמני. היהודים חיו בה בשכירות, אבל בחסות “שטר חזקה”. הרקע לתופעת החֲזָקָה הוא הגאות בגלי העלייה לירושלים במאה ה-19, שהחמירה את בעיית הצפיפות ברובע היהודי. על פי החוק העות’מאני לא הורשו נתינים זרים לרכוש נדל”ן, ורוב הנכסים בעיר העתיקה – ובפרט ברובע היהודי – היו בידי מוסלמים. במקרים מעטים, כמו במקרה של חצר הכולל, היה הנכס בבעלות נוצרית. הללו העלו את מחירי השכירות בהתאם לביקוש הגדל ולהיצע הנמוך, השליכו לעתים קרובות מביתם דיירים קודמים, ועד מהרה הפכה מצוקת הדיור לבעייה כלכלית־חברתית.

על פי תקנות קדומות, שראשיתן באסתאנבול ובסלוניקי בראשית המאה ה-16, הופך דייר לבעל חזקה על הבית שהוּשׂכר לו כעבור שלוש שנים. לאחר מכן ייאסר על יהודי אחר להיכנס במקומו, כשהוא מציע לבעל הבית שכירות גבוהה יותר, אלא בהסכמתו, מה שמעמיד את בעל הבית המוסלמי בעמדה של נחיתות לעומת לקוחות אחרים, ולמעשה מעניק לשוכר עליונות בקביעת תנאי השכירות. בעל החזקה רשאי מעתה להשכיר את הנכס ליהודים אחרים, ואף לסחור בו, כל זאת בלי שיש לו בעלות עליו. תקנה זו בלמה את עליית מחירי הדיור וניקזה את הממון הרב שזרם בשוק הנדל”ן אל תוך מעגלי החברה היהודית.