את הסיפור הבא שמעתי מפי ידידי אביעד גולדמן, מורה דרך המתגורר בבית שמש, נצר למשפחה ירושלמית ותיקה – משפחת אנשין:
“ר’ שמואל מאיר אנשין היה חסיד ברסלב נלהב ועני מרוד. מספרים אצלנו במשפחה שמדי יום היה נוהג ללכת לנמל, לפרושׂ כפיו לשמיים ולהתפלל ליום שבו יעלה על סיפון אחת מאותן האניות המפליגות בים, ויזכה לעלות לארץ ישראל.
יום אחד, בעודו בוהה ברציף הנמל, ניגש אליו אדם שלא ראה מעולם ושאל אותו לפשר מנהגו המוזר. לאחר שהאזין בנימוס להסבר, הוציא האלמוני מכיסו סכום כסף נכבד ואמר לו: ‘אמי הקשישה מתגוררת בירושלים. היא יושבת ליד הכותל המערבי וקוראת תהילים. קוראים לה כך וכך, כולם מכירים אותה. כשתגיע לארץ, אנא מצא אותה ותן לה את הכסף.’
לא עבר זמן רב, ר’ שמואל מאיר הרוויח את הסכום הנדרש לנסיעה מתיקון ומכירת ספרים ישנים, עלה על ספינה שהפליגה מזרחה והגשים את חלומו. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בו כשניצב למרגלות הכותל המערבי, ובכל זאת לא שכח לחפש את אותה זקנה. ‘לא מכיר’, ענה לו האחד. ‘לא מכירה כלל’, ענתה לו השנייה. ‘אין כאן אישה כזאת’, אמרו לו, ‘אין זה, כי אם אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, הוא שהפקיד בידיך את הכסף.’
נשים מתפללות בכותל המערבי (ארכיון יד יצחק בן צבי).
השנים חלפו בסמטאות הרובע היהודי, ובינתיים נשא ר’ שמואל מאיר את פרומה לאישה. ‘בּוֹבֶּה פרומה’, כך כינו אותה במשפחה, הייתה ‘בעלבוסטה’ אמיתית. שישה ילדים היא ילדה לר’ שמואל מאיר. הוא היה נותן בהם סימנים: זה ירא שמיים, זה חכם וכן הלאה. אחד מהם, אהרן נתן, היה מזוהה עם מידת החסד. זהו סבא רבה שלי.
ר’ שמואל מאיר אנשין (במרכז). הילדה מימין – סבתא אסתר לוייתן (באדיבות המשפחה).
אהרן נתן אנשין בגר, ולימים מצא את פרנסתו ב’תנובה’. הוא נהג להעמיס את אופנוע ה’וֶוסְפָּה’ שלו במצרכים, ולהסתובב בשכונות ירושלים כשהוא מחפש עניים שאפשר לדאוג להם. החיוך היה נסוך על פניו תדיר, תמיד דאג לשלומו של פלוני, התעניין במצבו של אלמוני, דואג לכל נצרך. בתו הבכורה של אהרן נתן הייתה אסתר, וכשנישאה לשלמה לוויתן היה זה הצדיק הירושלמי ואיש החסד רב אריה לוין שערך את חופתם. שלמה ואסתר הם סבי וסבתי.
סבא שלמה היה מסגר במקצועו, ויום אחד הוא נקרא לייצר את המעקות למדרגות ליד קבר דוד. באותו יום הוא לקח אתו לעבודה את בּוֹבֶּה פרומה, כדי שתשקיף מגג קבר דוד אל העיר העתיקה שהייתה בידי הירדנים. ‘אל תדאגי בּוֹבֶּה, יום יבוא ונחזור אל הכותל’ הבטיח סבא לקשישה, ולא שיער בעצמו עד כמה קרובה הבטחתו להתממש. שבוע אחד אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים, ושלמה, שגויס לחטיבה הירושלמית, היה ממשחררי ירושלים.
סורגי הברזל ליד קבר דוד בהר ציון, מעשי ידיו של שלמה לוייתן (באדיבות המשפחה).
מאז שהדהדו קולות השופר של הרב גורן קבעה בּוֹבֶּה פרומה את מקומה בכותל המערבי. בתוך הפינה הקבועה שקבעה לעצמה, היא בוודאי נראתה כמו אותה זקנה אלמונית שעליה סח ‘אליהו הנביא’, כפי שעלתה בדמיונו של ר’ שמואל מאיר אנשין שנים רבות קודם לכן.
ביום כ”ח באייר תשל”ז (1977), בעיצומן של החגיגות ליום שחרור ירושלים, נהרג סבא-רבה אהרן נתן בתאונה. בערב חג השבועות קמה המשפחה מן השבעה, ובּוֹבֶּה פרומה, האֵם האבלה, התעקשה לחזור לכותל ולחלק תה חם ועוגות למתפללים העייפים שלמדו בכל הלילה. סבא שלי, שלמה לוייתן, התלווה אליה כדי לעזור לה. הרב מאיר יהודה גץ, שהיה רב הכותל, התפעל מתעצומות הנפש של הסבתא הזקנה, וניגש אל שלמה כשדמעות בעיניו: ‘האישה הזו מופלאה! מאין יש לה הכוח בגיל שכזה לעשות חסד עם כל כך הרבה אנשים? מאין היא שואבת את הכוחות, כשהאבלות על מות בנה כה טרייה?’
בּוֹבֶּה פרומה אנשין (באדיבות המשפחה).
דמעותיו של הרב גץ עשו רושם עז על סבא, ובאותו רגע החליט שמסורת החסד לא תנותק. החלטה זו נחשבה בעיניו כצוואה, ומאז הוא היה נהג לבוא לכותל בכל שנה ביום ירושלים, ולארגן מניין ותיקין ענקי שבסופו חולקו משקאות ועוגיות. המניין החגיגי היה לשם דבר, ומשך אליו רבים מכל קצווי הארץ.
עם השנים, זכיתי אני להיות ה’שמש’ של סבא שלמה. בעשור האחרון לחייו הייתי מצטרף אליו בקביעות למניין המפורסם, ועוזר לו ללכת כשכבר היה לו קשה: ‘אביעד, אם לא תבוא אתי אני לא אלך! ואם אני לא אלך, מי יגיד קדיש בכותל על סבא אהרן?!’ היה חוזר ואומר. הייתי עומד ביום ירושלים יחד עם סבא בכניסה לרחבת הכותל עם קופסת עוגיות ענקית וליקר שוקולד, ומחלק לעוברים ולשבים: חיילים, שוטרים, בני נוער וסתם מתפללים, ששמחו לטעימה ראשונה של בוקר.
סבא שלמה נפטר לפני כשבע שנים, ורעייתו, סבתא אסתר, הצטרפה אליו לגן עדן כשנה אחריו. מאז שנפטר, החלטתי להמשיך במסורת של סבא ושל בובה פרומה. אני מקפיד לקיים תפילה חגיגית בכותל המערבי ביום ירושלים, ולהמשיך בחלוקת העוגיות המסורתית, ואליי מצטרפים נכדים ונכדות נוספים של סבא וסבתא”.
5.2021
