גיליון 246, שבט תשפ”ה
בשבוע שעבר העמקנו במנהג שנפוץ בין העולים לרגל לירושלים למן ימי הביניים, לחרוט או לצבוע את שמותיהם באבני הכתלים של הר הבית. אלא שעיון נוסף מגלה שלא היה זה מנהג ההנצחה היחידי של המבקרים היהודים: היו שנהגו גם לתקוע מסמרים בין אבני הנצח. כך סיפר ר’ יחיאל מיכל טוקצינסקי, מגדולי החכמים בירושלים (1955-1871):
“אבנים רבות מהכותל אכולות או שבורות, מפגעי החורבן או משיני הזמן. ביותר האבנים שבשורות ב’ ג’ שלמעלה מהארץ, משום שרבים מהאורחים והתיָרים תוחבים שם מסמרות לזכרון, ומהם ישנם מחרטים עליהם שמותיהם ושמות קרוביהם (מה שאין ראוי לעשות כן […])” (י”מ טוקצינסקי, עיר הקדש והמקדש, ח”ד פ”ב, ירושלם תש”ל, עמ’ יט).
ככל הידוע לנו, המנהג המשונה נזכר לראשונה ברשמיו ההיסטוריים של המיסיונר הפרוטסטנטי האמריקני וויליאם מקליור תומסון (William McClure Thomson), ששהה בירושלים למן שנת 1834 (M. Thomas, Two Years in Palestine and Syria, London 1900, pp. 160-164), ונראה כי פסק ובטל בתקופת המנדט הבריטי. מן “המסמרות לזיכרון” כמעט לא נשאר בימינו זכר, והקשר העמוק של עולי הרגלים לירושלים מצא את הנצחתו וביטויו בדרכים אחרות. ר’ אברהם משה לונץ, חוקר ארץ ישראל (1918-1854), תיאר את המנהג שהכיר בזמנו תוך ביקורת עזה:
“יש מתושבי ירושלים שנוהגין לקבוע לפני צאתם לחו”ל מסמרים בין האבנים שיש ביניהם סדק קטן על פי אמונת הבל, שזה יועיל שישובו לביתם בשלום, עד שכעת מלאים הסדקים שבין אבן לאבן במקומות שונים במסמרים, והמנהג הזה אין לו כל מקור ויסוד. בזמן האחרון נהגו ההמונים לכתוב שמותיהם ובקשתם על פיסת נייר ולתתם בסדקים שבין אבן לאבן. וראוי כי הרבנים והבית דין צדק של כל העדות יאסרו באיסור חמור את המנהגים הטפלים ולהכריז בכל בתי כנסיות את חומר האיסור, שבזה חוטאים חטא גדול לקדושת המקום” (א”מ לונץ, נתיבות ציון וירושלים: מבחר מאמרי אברהם משה לונץ [מהדורת ג’ קרסל], ירושלים תשל”א, עמ’ 152).
אם כן, לדעת לונץ, מנהג תקיעת המסמרים בכותל “אין לו כל מקור ויסוד”. ואכן, פוסקי הלכה אחדים באותה תקופה יצאו נגד המנהג, וראו בו ביזוי הקודש. כך, למשל, התבטא ר’ יעקב חיים סופר, מחשובי הפוסקים של יהודי עירק במאות ה-20-19, שעלה בשנת 1904 לירושלים:
“ומכאן תוכחת מגולה בענין כותל מערבי שנשאר לנו פליט מחורבן ביתנו ומחמד עינינו […] שצריך ליזהר ביותר ולנהוג בו כל כבוד, וחלילה וחס לסתור ממנו שום דבר, וגם שלא לעשות בו שום דבר של בזיון ח”ו [=חס וחלילה]. ולא כקצת אנשים פתיים שתוחבים שם מסמרים, ועי”ז [=ועל ידי זה] לפעמים ישתברו ג”כ [=גם כן] מן האבנים” )ר’ יעקב חיים סופר, כף החיים, הלכות בית הכנסת, סי’ קנא סע’ עו).
גם האדמו”ר ממונקאטש, ר’ חיים אלעזר שפירא, מחשובי הרבנים באירופה בין מלחמות העולם (1937-1871) התבטא בחריפות נגד מנהג זה בשמו של אביו, ר’ צבי הירש שפירא:
“וצעקתינו קדמה אולי לצעקתו דבר שנצטער בו אותו צדיק אאמו”ר הגה”ק זי”ע, בשמעו ממרחק וצווח מאשר דאבה לבו, כי עשו ההמונים להם סגולה והיא מעשה תועבה, לקבוע יתידות בכותל מערבי ועי”ז [=ועל ידי זה] נפרץ השם ונעשה חורים במקום היתדות, וגם נתלש מהאבנים במקצת כמובן, ועשו להם סמך קלוש שאין בו ממש, עה”כ [=על הכתוב] ותקעת יתד במקום נאמן. וע”י הבליהם כאלו יעשו כמה לאוין דאו'[רייתא] במזיד ורשע, עד כי נתמלא החומה הקדושה (בין האבנים) ביתידות ברזל. אוי להם ולנפשותם ואוי לאותו בושה” (ח”א שפירא, עולת תמיד, בראטיסלאווא תרפ”ב, עמ’ רכג).
הארץ, 20.1.1921
מסתבר שמנהג זה פשט בירושלים והתרחב הלאה מן הכותל המערבי. בעת שיפוץ בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בשנת 1972 דרשו פרנסי ועד העדה ספרדית להשאיר את צלקות המסמרים בקירות כפי שהם ולא לכסותם בצבע, כדי לכבד ולשמר את המנהג הישן. המבקרים בבית הכנסת אליהו הנביא יוכלו גם כיום להבחין בפצעים החלודים הללו:
כאמור, המתנגדים למנהג גינו אותו בחריפות. הם כינו אותו “מעשה תועבה”, “דבר של בזיון”, “מנהגים טפלים” ו”אמונת הבל”, אבל מה היו מניעיהם של בעלי המסמרים? מהו מקורו של המנהג, מה טעמו ומה מקורותיו? הרב שפירא ציין “כי עשו ההמונים להם סגולה”. הוא אף גילה שהנוהגים כך מצאו פסוק לאסמכתא: “וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן” (ישעיה כב, כג). יתד הוא מסמר, ויש ערך אפוא לתקוע אותו “במקום נאמן”, לשם סגולה ושמירה. הוא ציין, כמובן, שלדעתו זהו “סמך קלוש שאין בו ממש”. אבל, סגולה לשם מה או מפני מה? המקורות המעטים שבידינו מציעים מספר אפשרויות:
- סגולה להגנה מסכנות הדרכים: לונץ גילה, שתוקעי המסמרים היו נוסעים שהאמינו “שזה יועיל שישובו לביתם בשלום”. ואכן, יש להדגיש שהנסיעות באותם ימים נחשבו לסכנת חיים של ממש. מלבד טלטלות הדרכים ואסונות הטבע, שוד הדרכים – ימי או יבשתי – היה ‘מקצוע’ נפוץ וקורבנות השוד נרצחו לעתים מזומנות. היו ששכרו שירותי שוטרים או מאבטחים פרטיים, אך הללו היו יקרים מאוד ולא תמיד אמינים. סגולות וקמיעות, לעומת זאת, היו זולות וזמינות יותר וגם הוכיחו ללא ספק את אמינותן. במסורת היהודית יש שפע של תפילות, הלכות וסגולות לשמירה מפני סכנות הדרכים, והנה משתמע שתקיעת המסמרים הייתה אחת מהן.
- סגולה לשוב לירושלים: ר’ עובדיה הדאיה, דיין ומקובל ירושלמי שהיה גם רבה של פתח תקווה וחבר מועצת הרבנות הראשית (1969-1889), הסביר שבתקיעת המסמרים הביעו המבקרים את כמיהתם לשוב לירושלים:
“כידוע, שמנהג התיירים הבאים לבקר בכותל מערבי, היו נועצין מסמר בקיר בין הנדבכים, כי מקובל אצלם שזה בתור סגולה לחזור ארצה, היינו שע”י שנועץ לו המסמר במקום, המסמר הזה יהיה בבחי'[נת] אבן השואבת, שמושכת אותו לחזור ארצה עוד הפעם. הסגולה הזו מקובלת מדור דור, ובגלל זה אנו ר[ו]אים בקיר כותל המערבי מלא מסמרים בין החורים, וכן הדבר בכתיבת שמותיהם על הקירות, בכותל מערבי, וכן בקבר רחל אִמֵינו ובשאר קברי הצדיקים, כי הוא לשם זה, ז”א [=זאת אומרת] בתור סגולה לזכות לחזור למקום הקדוש הזה, כי ע”י שרושם שמו על המקום הרי נועץ לו אחיזה במקום בתור קשר בינו לבין המקום הקדוש, כי כל דבר שבקדושה משאיר רושם על האדם, בזמן שמתכונן לשם זה” (ע’ הדאיה, שו”ת ישכיל עבדי, ח”ה, ירושלים תרצ”א, סי’ נד).
מדברי הרב הדאיה משמע שמקורו של המנהג בכמיהתם של המבקרים “לחזור ארצה עוד הפעם”. כך הוזכר גם בדברי ר’ עקיבה יוסף שלזינגר, מרבני כולל אונגרין שעלה לירושלים ב-1870 ונודע בגישתו החיובית הייחודית לרעיונות של כלכלה וצבא יהודיים עצמאים (1922-1837), אלא שבדבריו הודגש שהכמיהה לשוב לירושלים אינה דווקא בחיים, אלא כדי לזכות ולהיקבר באדמתה:
“על דבר שאלתכם, בענין היתדות של ברזל שקבועים למרבה בכותל המערבי, ורצה א'[חד] להסירם לשמש בהם להדיוט [=לשימושי חולין], אם יש בהם חשש הקדש וכו’. תחלה נחשוב מהיכן באו יתדות הללו אשר רבים תוקעין בו […] כי קביעת יתד בארץ ישראל הוא סגולה להקבר בארץ ישראל […] על כן אלו נוסעי חוץ לארץ קובעים להם יתד למען יחזרו לשוב לארצם, ואשר עושים כן בכותל מערבי” (ע”י שלזינגר, שאלות ותשובות, ירושלים תשס”ט, יו”ד ח”א, סי’ קעג).
בתום דיון הלכתי מגיע גם ר’ עקיבה יוסף שלזינגר למסקנה שזהו נוהַג פסול.
- הנצחה: מנהג תקיעת המסמרים נועד לבטא את הצורך להנציח את הביקור, שעבור עולי הרגלים היה לעתים קרובות מן האירועים המרכזיים שבחייהם, אם לא החשוב שבהם, ולמענו הקדישו זמן ואמצעים רבים וסיכנו את חייהם. זהו, כאמור, אותו צורך שהביא כמה מהם לחרוט את שמותיהם באבני הכותל. הביטוי הלשוני ‘לקבוע מסמרות (או מסמרים)’ פירושו לתת לדבר תוקף כללי ומחייב, ומקורו בספרות חז”ל (למשל: בבלי, בבא בתרא ז ע”ב). ביטוי זה מעוגן גם בלשון המקרא: “דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹתוּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִיםבַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת” (קהלת יב, יא). במובן זה, תקיעת המסמרים באבני הכותל או בקירות בית הכנסת הוא מעשה של מתן תוקף והנצחה לביקור.
ר’ שם טוב גאגין, פוסק ספרדי שפעל רוב חייו במצרים ובאנגליה, אבל נולד והתחנך בירושלים (1953-1884), הסביר כך את המנהג (לאחר שציין את אמונת הסגולה לשמירה בדרכים):
“ואולי אפשר לומר בטעם תחיבת יתד או מסמר, על שם מאמר הכתוב: וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ (עזרא ט, ח). עם שלפי הפשט איננו כן, אבל הנח להם לישראל כי רחמנא ליבא בעי” (ש’ גאגין, כתר שם טוב, חלק ד-ה, לונדון תשי”ד, עמ’ 85).
כלומר, תקיעת המסמר היא מעשה שמבטא אחיזה. גם לדעת הרב גאגין אין ממש במקורותיו של מנהג זה, אבל הוא מביע סלחנות כלפי המבקרים בכותל המערבי החמושים בפטיש ובמסמר משום שכוונותיהם טובות והקב”ה מבקש את כוונת הלב (“רחמנא ליבא בעי”). מעניין לציין, שה’אסמכתא’ למנהג המסמרים מן הפסוק בספר עזרא נזכרת כבר במקור קדום בהרבה – בדבריו של היהודי המומר לנצרות הפרוטסטנטית ג’יימס אדוארד הנאואר, שחי בירושלים משנת 1843 (J. E. Hanauer, Walks About Jerusalem, [London] 1910, p. 102).
לפי עדותו של של כומר פרנציסקני (בפני נציג הרבנות הראשית, ב’וועדת הכותל המערבי’ שהוקמה בתגובה לפרעות תרפ”ט), תוקעי המסמרים לא דאגו להנציח את עצמם, אלא דווקא את אלה שתמכו בהם במימון מסעם לארץ ישראל. זו הייתה דרכם לגמול להם טובה, ו’לשתף’ אותם בעלייה לרגל לירושלים שבעצמם לא טרחו בה. כך נכתב בעיתון דבר, ביום 15.7.1930:
ומן העיר העתיקה של ירושלים נרחיק אל פאתיה המערביים של העיר. באנדרטת יד לילד שבאתר יד מוצג סלע היתדות. המדריכים במקום מסבירים שהיתדות הקבועות בסלע מסמלות תחילתו של בניין שלא הושלם, כדימוי לילדים שחייהם נגדעו בשואת העם היהודי.
המבקרים בירושלים בין אמצע המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20 ראו את העיר כפי שלא נראתה מעולם: גדֵלה ומתפתחת למרחבים גדולים, הן במובן הדמוגרפי והן במובן הגאוגרפי-אורבני. מסעם לירושלים, תפילותיהם ומנהגיהם המיוחדים מבטאים את דבקותו הנצחית של העם היהודי בירושלים. ובכל זאת, הם לא באו לקחת חלק בתקומת ירושלים, אלא רק לבקר בה או לייחל למות בה. הם העדיפו לתקוע יתדות ומסמרים בין אבניה של עיר הקודש ולא לתקוע בה את עצמם. גם המסע שלהם מבטא בניין שלא הושלם. כאן הם נפרדו מן הפטיש והמסמר ושבו לגלויות מוצאם, אך מסעה של ירושלים אל עידן התקומה והגאולה לא המתין להם והמשיך בלעדיהם. לבסוף נקבע עתידה של ירושלים לא בתקיעת יתדות זיכרון בקירות אלא בתקיעת יתדות באדמתה הטרשית.
