גיליון 229, אב תשפ”ד
בט”ו באב תרפ”ו (26 ביולי 1926) נולד מאיר נקר בשכונת בית ישראל בירושלים. שנתיים קודם לכן עלו הוריו, כדורי ומסעודה, מעירק, וחיו חיי תורה ועבודה מתוך עוני ודחקות.
בית מאיר נקר, רחוב פרידמן 9 בשכונת בית ישראל.
בגיל 12 נאלץ מאיר לעזוב את בית הספר, כדי לסייע בפרנסת הבית וחמשת אחיו, בתוך כך הצטרף לתנועת הנוער בית”ר, שם ספג את ערכי הציונות הרוויזיוניסטית. בין השנים 1947-1943 שירת בצבא הבריטי, אז נתקל בגילויי אנטישמיות שצרבו את לבו. לאחר שחרורו מהצבא החל לסייע לאביו במלאכת הסנדלרות, אבל הרוחות שסערו סביבו לא נתנו לו מנוח. הבריטים הפכו זה מכבר לאויב במאבק הלאומי בארץ ישראל, ומדי יום הגיעו עוד ועוד ידיעות מאירופה על ממדיה האיומים של השואה. מאיר התגייס לאצ”ל – הארגון הצבאי המחתרתי מיסודו של זאב ז’בוטינסקי, שפרש מן ‘ההגנה’ והיה מזוהה עם ערכי בית”ר.
מאיר נקר במדי הצבא הבריטי (מקור התצלום: ויקיפדיה).
לימים, לאחר שייתפס ויישפט, יכתוב מאיר נקר הצהרה לבית הדין הצבאי הבריטי. בהצהרה זו הוא מבאר בקצרה את השקפתו ביחס לשלטון המנדט הבריטי. בעיניו, היו הבריטים נושאי צלב הקרס וממשיכי מורשתה של גרמניה הנאצית, באשר שמו להם למטרה לרדוף את היהודים בארץ ישראל ומחוצה לה.
הצהרת מאיר נקר. מתוך: הצהרות חיילי אצ”ל בבתי דין צבאיים בריטיים, אוסף אצ”ל, מכון ז’בוטינסקי, הספרייה הלאומית.
מאיר נקר קיבל את התואר המחתרתי ‘יחיעם’, והשתתף בכמה פעולות נגד הבריטים, ובהן ההתקפה על מועדון הקצינים בבית גולדשמיט (ברחוב המלך ג’ורג’ 45) בירושלים, שהסתכמה בהרג 17 קצינים בריטים (1.3.1947).
ב-4 במאי 1947 יצאו לוחמי אצ”ל למבצע נועז לשחרור אסירי כלא עכו המבוצר. המבצע היה מתוכנן היטב. מבעוד מועד הוחדרו לתוככי הכלא חומרי נפץ, נפצים ופתילים בעזרת כלי אוכל עם תחתיות כפולות, וכן בגדים אזרחיים להטמעת הבורחים באוכלוסייה. בשעה הייעודה טיפסו אל קיר המצודה חבלנים המתחזים לטכנאי טלפון, כשמשאית הנראית כמו משאית צבא בריטית ממתינה לבורחים ליד שער היבשה. נקר עצמו הוצב בעמדת חיפוי. הפיצוצים אירעו בשעה הייעודה – 16:22, בדיוק כאשר האסירים היהודים בטיול בחצר והערבים נעולים בתאיהם. במהומה שנוצרה הצליחו לברוח אסירים רבים, אבל פלוגת צנחנים בריטים שהייתה במקרה בקרבת מקום נכנסה מיד למרדף, במהלכו נהרגו 9 יהודים ונתפסו 12. בין הנתפסים היו מאיר נקר וחבריו לחוליית החיפוי.
המשפט של לוחמי המחתרת בבית הדין הצבאי נמשך 14 ימים. הם הפגינו בוז לשופטים, לא ענו לשאלות והעמידו פני מנמנמים. את חברי בית הדין הם קיבלו בשירת ‘התקווה’ ובשירי בית”ר. כאשר הורשה מאיר נקר לומר את דברו בפני בית הדין הוא קרא:
“קצינים בריטיים, בשעה שאנו עומדים בפניכם הננו שואלים את עצמנו: בפני מי אנו עומדים? אתם קוראים לעצמכם ‘שופטים’. אנו יודעים כי לא שופטים אתם כי אם קצינים של צבא כיבוש זר שהשתלט בכוח על מולדתו של עם אחר ומחזיק בה […] שלטון שפשט את הרגל, בכל שטחי החיים ובכל נסיונות ההשתלטות, צריך להסתלק. הגיע הזמן שתעזבו את הארץ הזאת. שלנו היא היתה ולנו תהיה, ואנו נבננה כארץ החופש השלום והקידמה – לתפארת עולם” (מתוך: אתר יזכור).
גזר הדין היה צפוי מראש. מאיר נקר נשפט למוות בתלייה, ביחד עם חבריו אבשלום חביב ויעקב וייס, והם נשלחו לבית הכלא בעכו להמתנה להוצאתם להורג. מי שביקר את הנדונים למוות בתאם מצא אותם במצב רוח טוב ובאמונה עזה בצדקת דרכם. אחד מהם היה ר’ אריה לוין, ‘הצדיק הירושלמי’, וכך הוא העיד:
“שאלתי למצב רוחם. השיבו לי כי מצב רוחם איתן. זכור נזכור את דבריך, רבי, שאמרת לפנינו בהיותנו בירושלים, שדברת מעוצם קדושתו וטהרתו של רבי עקיבא, בשעה שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והוא קיבל עול מלכות שמים באהבה […] ושאלתי אם אהבת המולדת כ”כ [=כל כך] יקר עד מסי”נ [=מסירות נפש] כזו, הלא צריך להתחשב עם אהבת המולידים ההורים. והשיבו: הלא ידוע לנו מה שספרת, רבי, לחברינו בירושלים, כי בשנת רנ”ב [1492] בגזירת [גרוש] ספרד, שחטו הטמאים שני בנים דגולים בחיק אמם, והאם באמיצת רוחה אמרה: רבש”ע [=רבונו של עולם], עד עתה אהבתיך, אבל לא אהבה שלמה, אבל כעת פניתי את כל לבבי להיות משנן לאהבתך, וגם אנחנו מוכנים לפנות מקום בלבות הורינו. נשארתי דומם באין אומר ואין דברים, ואמרתי: בני היקרים, לכו אל אברהם אביכם. אלה גבוריך ישראל, מי יתן לנו תמורתם. ה’ ינקום דמם ויסך באברתו על גוי קדום היושב על אדמת קודש” (י’ נדבה, ספר עולי הגרדום, תל אביב 1974, עמ’ 329).
בשעות הבוקר המוקדמות של ה-29 ביולי (י”ב באב ה’תש”ז) הדהדו קולות שירת ‘התקווה’ מתא עולי הגרדום, ומשם לכל תאי הכליאה של היהודים בכלא עכו. בזה אחר זה הוצאו להורג יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר. למחרת הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין בצפת.
“והוציאו נשמותיהם בשירת הדרור”. מודעת האבל של תנועת החרות (ארכיון הספרייה הלאומית).
הלווייתם של אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס (ארכיון מכון ז’בוטינסקי).
לאחר פרסום גזר הדין, חטף האצ”ל שני אנשי מודיעין, סמלים (‘סרג’נטים’) בריטים, תוך איום כי יוציאם להורג במידה וייתלו שלושת האסירים. מיד אחרי הוצאתם להורג של לוחמי האצ”ל הוצאו הסרג’נטים להורג בתלייה בחורשה בנתניה. מעשה זה עורר זעם וזעזוע רב, אבל אחר כך לא הוציאו עוד הבריטים לוחמים יהודים להורג, והחישו את קץ המנדט בארץ ישראל.
לוח זיכרון לחטיפת הסרג’נטים ב’בית המוסדות’ בנתניה (צילום: Avi1111, ויקיפדיה).
