ביום ראשון הקרוב הייתי אמור להשתתף בכנס אקדמי באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, ולשאת הרצאה. לקורונה, כידוע, היו תכניות אחרות ונשארתי בארץ הקודש – לטוב ולמוטב. נושא ההרצאה היה מנהג יהודי קדום של תפילות והקפות ביום הושענא רבה בראש הר הזיתים. המנהג היה מוכר ונפוץ בתקופה המוסלמית המוקדמת, בעיקר במאות ה-11-9, נעלם בערפל הזמן ושקע בתהום הנשייה. במוקד ההרצאה עמד ניסיון, יומרני משהו, לזהות את מיקומו של האירוע בשטח. לא נורא, בעז”ה אכתוב בעתיד את הדברים במאמר, אך לעת עתה “אגלה” רק טפח אחד קטן מתוך ההרצאה בכנס שגווע בטרם עת, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו.
מדרש אמוראים העמיד את נבואת יחזקאל בבסיס תיאור מסעה של השכינה מבית המקדש אל הר הזיתים:
עשׂר מסעות נסעה השכינה […] מן העיר להר הזיתים, דכתיב: וַיַּעַל כְּבוֹד ה’ מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר, וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר (יחזקאל יא, כג). אמר רבי יונתן: שלֹש שנים ומחצה עשתה השכינה יושבת על הר הזתים, סבורה שמא ישראל יעשו תשובה, ולא עשׂוּ, והיתה בת קול מכרזת ואומרת: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים (ירמיה ג, כב), שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז), וכיוָן שלא עשו תשובה אמרה: אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי (הושע ה, טו) (מדרש רבה, איכה, פתיחתא, כה).
לעומת המדרש, שהדגיש את עזיבת השכינה בעת החורבן, הפייטן יניי, שחי בארץ ישראל בשלהי התקופה הביזנטית, הזכיר את הר הזיתים במוקד הכמיהה לגאולה, וכמקום התכנסות עולי רגלים (“מעמד לבאי רגליו”):
[…] עד יפרע לי נקם ושלם וי[צ]… עד יקלע אב[ן] ויכה צלם וירוצצו רגלי חרס [עד] יש… [על] הר הזיתים [רגליו וית]… מעמד לבאי רגליו, עד… ועל ההרים רגלי מבשר ותכלינה כל אל… (צ”מ רבינוביץ, מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, ב, ירושלים תשמ”ז, עמ’ 129).
סילוקה של הנצרות היריבה משליטתה בירושלים, בצירוף הזעזועים הפוליטיים במחצית הראשונה של המאה ה-7, בימי המפנה מן התקופה הביזנטית והפרסית אל התקופה המוסלמית המוקדמת, הביאו לגאיית הציפיות המשיחיות היהודיות. ספר זרובבל, שנראה כי נכתב בתקופה זו, העמיד את הר הזיתים במרכז אירועי אחרית הימים:
ואחר כל זאת יבוא מנחם בן עמיאל וכל ישראל עמו, הקרובים והרחוקים, ונחמיה בן חוּשיאל וכל המתים שחיו, ואליהו הנביא עמהם, ויעלו לירושלם […] ויורד ה’ את הבית הבנוי למעלה לארץ, וענן הקטֹרת אשר בהיכל ה’ יעלה לשמים. ויצא משיח ה’ וכל ישראל אחריו [נ”א: ברגליו] ויעמדו לפני שערי ירושלם, מול הר הזיתים, והאל הקדוש יעמֹד בראש ההר, ואימתו תכבד על השמים ושמי השמים ועל הארץ […] וגלֻיוֹת ירושלם יעלו להר הזיתים, ותראינה ציון וירושלם ותשׂמחנה […] (י’ אבן שמואל, מדרשי גאֻלה, ירושלים ותל אביב תשי”ד, עמ’ 84).
מבט מעל הר הזיתים אל ירושלים. בחזית – הכפר א-טור (ספריית הקונגרס, 1900-1890).
במרוצת התקופה המוסלמית המוקדמת הלך הר הזיתים ותפס את מעמדו כמתחם מקודש בעל תכנים דתיים ייחודיים ובלתי תלויים באופן ישיר במקום המקדש החרב. במידה מסוימת הוא היווה אף מעין תחליף למקדש החרב, בהיותו אתר לקיום טקסים שהיו מקובלים במקדש. ‘יתרונו’ המובהק של הר הזיתים במובן זה היה עצם היותו צופה אל הר הבית ומקום המקדש:
[…] ובעלותם אל הר הזיתים בשיר ובעמדם עליו בימי החגים מול היכל ה’ מקום שכינת עזו והדום רגליו (מ’ גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, תל אביב תשמ”ג, ב, עמ’ 195 אגרת 105).
עולי רגל יהודים נהגו לפקוד את ההר בימי המועדים, אבל האירוע המרכזי וההמוני התקיים, ללא ספק, בהושענא רבה שבחול המועד סוכות. המשתתפים קיימו בו תפילות, נשאו בו ברכות וערכו את ההקפות. במוקד העניין של באי האירוע עמד זיכרון עזיבת השכינה הנזכרת בספר יחזקאל ומבוארת בדברי ר’ יונתן במדרש רבה הנ”ל:
ואין לנו ניחמה כי אם בסובבנו על השערים להשתחות ולבקש רחמים וסליחה לשוב אל ירושלים ברחמים לטהר מקדשו ולנעריהו מעפרו להשיב שכינתו לתוכו להחיש משיח צדק עולמים לקבץ נפוצים מבין [העמי]ם לקרוא שנת רצון שלומים [סל]ה וזה תמיד בקשתינו כן במקדש מעט כן בהר הזיתים בהקביץ אחינו בית ישראל אל ירושלים בחדש תשרי הוא ירח האיתנים לרצות אבנים ולחונן עפרותיה לסובב על השערים להשתטח בתפלה ובתחנונים […] וקנו הר הזיתים אשר עמדה השכינה עליו ככתוב ויעל כבוד מעל תוך וגו’ שלוש שנים מכרזת ואומרת שובו בנים ש[ובבים] ויתנו כתיף סוררת ולא שמעו ולא [הטו] את אזנם אז אמר אלך אשובה אל מקומי וגו’ הוא המקום אשר נתפלל בו בימות החגים מול היכל ביום הושענא […] (שם, ג, עמ’ 16, מס’ 420).
האתר נתפס, אם כן, כמקום מושבה של השכינה, בהתאם למסורת שמכאן עזבה את הארץ (לפי נבואת יחזקאל – וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר [יחזקאל יא, כג]). ולפיכך מייצג את השכינה בזמן הגלות, וגם את מקום שיבתהּ באחרית הימים (לפי נבואת זכריה – וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלם מִקֶּדֶם [זכריה יד, ד]). הציפייה המשיחית התבטאה גם בתפילות שנשאו המתפללים באירוע ההקפות, כפי שנזכר בפיוט של ר’ שמואל בן הושענא, שחי בארץ ישראל במאות ה-11-10:
בחוּרים בכל יום שואלים מתי יום שׁוּבוֹ, זקנים ישיבוּם חכו נא כי בוא יבוא […] על זה יוֹללים חוגגי הר ומקיפי סביבו, על הר ציון ששמם שועלים הילכו בו (י’ יהלום, “משורר מנהיג בארץ ישראל הפאטמית: שמואל בן הושענא”, קתדרה, 149 [תשע”ד], עמ’ 31).
תפילת הושענא רבה בהר הזיתים, 2017 (תמונה: אתר קרן אביה).
האירוע נוּצל גם להכרזת התאריך בפי ראש ישיבת גאון יעקב הארצישראלית. נראה כי הכרזה זו, שמילאה תפקיד סמלי בלבד, נועדה גם לשימור מנהג השׂאת המשׂוּאות מהר הזיתים בימי הבית, וביטוי לכמיהה להשבת הסנהדרין הקדומה שעיבור השנה וקידוש החודש היו מסמכויותיה, וממילא ביטוי לכמיהה להשבת עטרת ירושלים ליושנה ולגאולה העתידית.
הר הזיתים נתפס אפוא כציר המחבר בין בני האדם לאלוקות, שכן השכינה עלתה ממנו מן הארץ לשמים והיא עתידה לשוב לעתיד לבוא בכיוון ההפוך, מן השמים אל הארץ. באופן זה שילב האתר עבר ועתיד, ואיחד את רגשות האבל על החורבן עם רגשות הציפייה המשיחית.
