על קיר הבית בפינת הרחובות המלאך והנבל, במערב הרובע היהודי, קבוע לוח זכרון מעניין:
(צילום: אלעד זגמן)
בראשית המאה ה-17 פקד את ירושלים גל עלייה משמעותי של יהודים, רבים מהם תלמידי חכמים ומקובלים. אחד מהם היה ר’ ישעיה הלוי הרווויץ (‘השל”ה הקדוש’), שעלה מפראג שבאוסטרו-הונגריה (כיום בירת צ’כיה), והעיד כך:
וגם קהל אשכנזים יושבים מסוגרים [כלומר, בחצר משלהם] […] וכן הספרדים שבירושלים מתרבים מאוד מאוד, ממש למאות, ובונים בִּנְיָנים גדולים, ואנחנו חושבים כל זה לסִמן גאולה במהרה בימינו אמן (א’ יערי, אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש”ג, עמ’ 216).
בין אותם ספרדים, שעלו לירושלים באותה עת, ובנו “בניינים גדולים”, היה ברוך מזרחי. רכישת ביתו תועדה במסמכי בית הדין השרעי בירושלים:
בארוח’ בן דאוד היהודי, שזה לא מכבר בא לגור בירושלים, קנה מאברהים בן חסן אל-ביטאר […] הוא קנה את הבית ב-30 גרוש בתשלום מידי, בטבעת כסף עם אבן טובה שערכה לא ידוע, וערמה של מטבעות נחושת. נרשם ב-6 לחודש ד’ו אל-קעדה, שנת 1030 [22.9.1621] (א’ כהן וא’ בן שמעון פיקאלי, יהודים בבית המשפט המוסלמי: המאה השבע עשרה, ירושלים תש”ע, א, עמ’ 401-400).
ב-1643, כשחש שיומו קרב, כתב מזרחי צוואה לפיה הבית, ובכלל זה כלי הנחושת ותכולת הספרים שבתוכו, יעברו בירושה לבניו ולבני בניו, ואין להם רשות למכור או לסחור בהם לעולם. את הדרישה המחמירה נימק בכך שהוא מבקש לשמור לעצמו את מקומו בירושלים, ליום שאחרי תחיית המתים. כל זה קרה מאות שנים לפני שמישהו חשב על קשר בין ביטוח חיים למשכנתא:
“[…] יהיו קיימים עד ביאת משיחנו ב”ב [=במהרה בימינו], ואח”כ יחזרו הבתים אלי. כל זה עשיתי כדי להיות לי דירה פה ירושלם תוב”ב בביאת משיחנו” (ר’ ישראל מאיר מזרחי, פרי הארץ, ג, ירושלם תרס”ה, בהקדמה).
דורות רבים חלפו, וצאצאי משפחת מזרחי קיימו את צוואת אבי המשפחה ככתבה וכלשונה, כשהם ממתינים בסבלנות לשוּבוֹ. יום אחד, ב-1905, הופתעו בני משפחת מזרחי לגלות שבבית הסמוך ממערב השתכנו שכנים חדשים. בתום היכרות קצרה הוברר להם שליד ביתם נקבע מרכז לחסידי סיגֶט, שמוצאם במחוז מָרָמוּרֶש – אז באוסטרו-הונגריה וכיום בצפון רומניה. על המלאכה ניצח אחד החסידים, מרדכי רויטמן, שלרשותו עמדו כספי הגביר צבי אלימלך רייזמן. נדבן זה הקדיש כספים רבים לכולל שומרי החומות, שייחד את פעילותו למען יוצאי הונגריה בירושלים, ובכללם חסידי סיגט.
הבית החדש הלך וגבה, והקירות החדשים האפילו על בית מזרחי. קרני שמש ואור הן מצרך חשוב בירושלים העתיקה והצפופה, ואלעזר מזרחי תבע את מרדכי רויטמן לדין תורה, בפני בית הדין של העדה הספרדית, בגין הנזק שנגרם לו. בתום הדיונים נמצאה נוסחת פשרה מופלאה: מזרחי יוותר על רוב נזקי הבנייה, ואילו רויטמן יסייע לו להגשים חלום ישן – להוציא לאור את חלקו השלישי של ספר שהיה עד אז גנוז בכתב יד: ‘פרי הארץ’ – שאלות ותשובות הלכתיות מאת ר’ ישראל מאיר מזרחי, מאבות המשפחה ומחכמי ירושלים במאה ה-19.
רויטמן ומזרחי לחצו ידיים ושתו לחיים, כשכל אחד מהם מרגיש שזכה בעסקה. רויטמן עמד בדיבורו, ואכן הוציא את הספר לאור בשנת תרס”ה (1905). בהקדמת הספר תועד פסק הדין הייחודי, וגם הפנייה אל כתובתו (“האדרסה”) לטובתכם, המתעניינים ברכישת הספר:
משפחת מזרחי התגוררה בבית עד נפילת הרובע בתש”ח, ולאחר איחוד העיר נבנה במקומו בניין מגורים חדש. אחד מצאצאי המשפחה, עו”ד שמואל שמיר, קבע את לוח הזכרון בשנת 1977, ומפיו שמעתי את הסיפור המופלא.
וכשברוך מזרחי יחזור מפסק-הזמן שלקח לעצמו, וירצה לשוב לביתו, הוא בוודאי ייזכר בגעגועים בבירוקרטיה של רשויות רישום הנכסים העות’מאניות.
