גיליון 187, תשרי תשפ”ד
הקולות הצורמים והריחות הנוראים שעלו מסמטאות השוק, כלל לא הסיחו את דעתו. מבטו היה מרוכז במרצפות העקומות, כאשר פילס את דרכו בזריזות בין ההמון בסמטאות הדחוקות והאפלות. בזקנו האדמוני והפרוע ובכובע המרופט שעל ראשו, הוא נראה מן הצד כמו עוד אחד מאותם מוּכֵּי ההזייה והשיגעון שירושלים התברכה בהם, אבל לו זה כלל לא היה אכפת. הוא פנה אל רחוב היהודים, ובלי לאבד זמן מיותר פנה אל היהודי הישיש הראשון שנקרה בדרכו, בעל זקן לבן וגלי וחליפת פסים דהויה.
“סלח לי אדון, האם תואיל בבקשה לעזור לי לצייר?”
“לצייר?” פקח היהודי את עיניו בתימהון, “לא ניסיתי מעולם לאחוז במכחול. אבל לכתוב אני יודע”.
“לא, לא, אדוני, אינך צריך לדעת לצייר. אני הוא המצייר. אתה רק תעמוד, או אולי בעצם תשב, ולא תזוז עד שאסיים לצייר אותך. האמן לי, אשלם לך יפה על השירות האדיב הזה שתתן לי”.
“דווקא את היהודי העלוב והכחוש ביותר מצאת?” צחק הישיש, “בוא איתי לבית המדרש ואמצא לך זקנים מכוערים ממני”.
“זהו בדיוק מה שאני צריך!” אורו עיניו.
“לשם מה?” שאל היהודי, “ובעצם… מי אתה?”
“הו, סלח לי שלא הצגתי את עצמי. שמי וויליאם הולמן הָאנְט, ובכן… אני צייר. דרך ארוכה ומייגעת עשיתי מאנגליה הרחוקה ועד לארץ הקודש, הכנסתי עצמי בסכנות ואיבדתי ממון רב, וכל זאת במיוחד כדי לצייר כאן, בעירו של האל, את ציורי התנ”ך”.
“במיוחד כדי לצייר?” מבטו המשועשע של הישיש היהודי התחלף בחזרה לתימהון. “מעודי לא שמעתי משפט מוזר כל כך. ואיך התנ”ך בכלל קשור אליי?”
“הבן נא, אדוני, ידעתי שרק בירושלים אמצא יהודים שנראים כמו שבאמת נראו יהודים בתנ”ך”, התלהב האנט, “אני זקוק לאנשים שיזכירו דמויות מן התנ”ך, כדי שאוכל לצייר את דיוקנותיהם”.
“חה חה”, צחק היהודי הישיש בקול ואחז בזקנו, “ואיזו דמות תנ”כית אני מזכיר לך? אולי את עגלון מלך מואב”?
“את הכהן בבית המקדש”. ענה האנט ברצינות גמורה.
“אני לוי”.
“וואט-אבר, לא משנה. ראה נא, אתה יכול להיות דיוקן מצוין לדמות הזקנים בבית המקדש, המאזינים לדרשתו של הילד ישו ומתווכחים אתו”.
מבטו של היהודי הפך באחת לאש יוקדת “אז על התנ”ך הזה אתה מדבר…”, ואז הסתובב והלך לו.
לימים הסביר ג’יימס פין, קונסול אנגליה בירושלים וחברו של האנט, את יחסם העוין של יהודי ירושלים לצייר השאפתן:
“הראשון (מר הולמן האנט) התגורר בירושלים תוך שהוא עובד בחריצות על תמונתו ‘מציאת ישוע בית המקדש’. כוונתו היתה להשיג דיוקני יהודים בירושלים בשביל תמונה זו, ואכן הושגו (במחיר רב, כמובן) כמה דיוקנים מצוינים של יהודים לכל הדמויות הראשיות פרט לשתים. באשר לאלה היו קשיים בלתי צפויים. יהודי ירושלים רגישים במיוחד בענייני דת, וצץ בראשם הרעיון שהתמונה מיועדת להיתלות בכנסיה, על מנת שיסגדו לה – שעל כל פנים יסגדו לציורו של ישוע עצמו – והם מאנו לתת יד לחטא גדול כל כך על ידי שיניחו לדיוקניהם שלהם להופיע. כך גם אי אפשר היה להשיג בשום הון שבעולם דיוקן אשה שתגלם את הבתולה האֵם” (ג’ פין, עתות סופה, ירושלים תש”ם [מהדורת א’ אמיר], עמ’ 356-355).
ויליאם הולמן האנט (William Holman Hunt) היה אנגלי, שבגיל צעיר גילה את אמנות הציור והתמסר אליה. היותו נוצרי אדוק דחף אותו למסע שיקרב אותו לאמונתו, מתוך תפיסה שהציור הריאליסטי, ככל שהוא מדייק את המאורע שהוא מבקש לבטא, הוא מעשה מוסרי ודתי. לירושלים הגיע האנט לראשונה בשנת 1854, כשהוא בן 27 בלבד. כאן פגש את הנרי ונטוורת’ מונק (Henry Wentworth Monk), נוצרי קנדי אדוונטיסט (מאמין בחזרתו השנייה של ישו) נלהב, וממנו ספג את האמונה בדבר שיבתם ההכרחית של היהודים לארץ ישראל, כתנאי להתגשמות החזון המשיחי של ממלכת אלף השנים (מילֶניום), שתיכון לאחר חזרתו של ישו. כששב לירושלים בפעם השנייה, בשנת 1869, בנה את ביתו ברחוב הנביאים 64, ומן הסטודיו שבקומתו השנייה המשיך להזות את אירועי התנ”ך ולצייר את נופיו. כאשר הקים בנימין זאב הרצל את התנועה הציונית הפך האנט לציוני נלהב, כשהוא מאמין בכל לבו שתנועה זו תחולל את תנועת השיבה היהודית לארץ ישראל ולבוא הגאולה, בדמותה הנוצרית כמובן.
(להרחבה, ראו: א’ מישורי, “צייר אנגלי ‘אוהב ציון’ – ויליאם הולמן הנט”, קתדרה, 38 [1985], עמ’ 66-55).
אחד מציורי השמן המפורסמים של האנט הוא ‘השעיר לעזאזל’, שצויר בשנים 1855-1854. זהו הציור המתאר את שילוחו של השעיר לעזאזל למדבר ביום הכיפורים, כמצֻווה בתורה (ויקרא טז, א-כח).
ציור השעיר לעזאזל של האנט. את הציור קבע האנט במסגרת עץ, עליה חרט שני פסוקים בתרגום לאנגלית. מעל התמונה: “וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה” (ויקרא טז, י), ומתחתיה: “אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה” (ישעיהו נג, ד), פסוק שבתאולוגיה הנוצרית מתפרש ביחס לישו. למצוות שילוח השעיר לעזאזל נתנה הפרשנות הנוצרית ממדים ברוח זו. הציור המקורי מוצג כיום בגלריית ליידי לוור (Lady Lever Art Gallery)– מוזאון בליוורפול, אנגליה.
נאמן לשיטתו, חיפש האנט דוגמן ראוי ומזוקן ומצא תַּיִשׁ, שדווקא לא חשש כלל משיתוף פעולה עם נוצרי. התיש בוודאי שמח בלבו על כך שהאנט לא בחר את הסצנה של ההשלכה מראש הצוק, אבל עוד לא העלה בדעתו עד כמה אכזר הגורל שמצפה לו. האנט העמיד אותו על שפת ים המלח בשמש הצורבת במשך מספר ימים, עד שהתמוטט ומת. התיש האומלל אולי קיווה שהוא נקם באדונו בכך שנפח נשמתו לפני שהלה הספיק לסיים את ציורו, אבל האנט היה נחוש להשלים את משימתו. הוא רכש שעיר לעזאזל נוסף, שמלכתחילה נראה תשוש וכחוש, והמשיך בעזרתו את היצירה בחדר הסטודיו שלו בירושלים. גם התיש הזה מצא את מותו מול מכחוליו של האנט, והשלמת הציור התאפשרה הודות לתיש שלישי שמסר נפשו למטרה נעלה זו.
מכל פינות החמד בירושלים אהב האנט במיוחד דווקא את הגבעה הנישאה ממזרח למנזר מר אליאס על דרך חברון, זו המכונה בימינו ‘גבעת הארבעה’. שם נהג לשבת, לבהות בנוף הקסום של ירושלים, מדבר יהודה והרי מואב, ולעתים גם לצייר. לזכרו הקימה אלמנתו אדית ספסל אבן, מול המנזר, בצדו המערבי של הכביש. על הספסל נחרטו פסוקים מן התנ”ך בעברית וביוונית, ועל משענתו נכתב: “מושב זה הושׂם פה לזיכרון ויליאם הולמן האנט, צייר בירושלים, 1902-1854, בידי אשתו אדית וברשות הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית”.
ציור השעיר לעזאזל של האנט. את הציור קבע האנט במסגרת עץ, עליה חרט שני פסוקים בתרגום לאנגלית. מעל התמונה: “וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה” (ויקרא טז, י), ומתחתיה: “אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה” (ישעיהו נג, ד), פסוק שבתאולוגיה הנוצרית מתפרש ביחס לישו. למצוות שילוח השעיר לעזאזל נתנה הפרשנות הנוצרית ממדים ברוח זו. הציור המקורי מוצג כיום בגלריית ליידי לוור (Lady Lever Art Gallery)– מוזאון בליוורפול, אנגליה.
נאמן לשיטתו, חיפש האנט דוגמן ראוי ומזוקן ומצא תַּיִשׁ, שדווקא לא חשש כלל משיתוף פעולה עם נוצרי. התיש בוודאי שמח בלבו על כך שהאנט לא בחר את הסצנה של ההשלכה מראש הצוק, אבל עוד לא העלה בדעתו עד כמה אכזר הגורל שמצפה לו. האנט העמיד אותו על שפת ים המלח בשמש הצורבת במשך מספר ימים, עד שהתמוטט ומת. התיש האומלל אולי קיווה שהוא נקם באדונו בכך שנפח נשמתו לפני שהלה הספיק לסיים את ציורו, אבל האנט היה נחוש להשלים את משימתו. הוא רכש שעיר לעזאזל נוסף, שמלכתחילה נראה תשוש וכחוש, והמשיך בעזרתו את היצירה בחדר הסטודיו שלו בירושלים. גם התיש הזה מצא את מותו מול מכחוליו של האנט, והשלמת הציור התאפשרה הודות לתיש שלישי שמסר נפשו למטרה נעלה זו.
מכל פינות החמד בירושלים אהב האנט במיוחד דווקא את הגבעה הנישאה ממזרח למנזר מר אליאס על דרך חברון, זו המכונה בימינו ‘גבעת הארבעה’. שם נהג לשבת, לבהות בנוף הקסום של ירושלים, מדבר יהודה והרי מואב, ולעתים גם לצייר. לזכרו הקימה אלמנתו אדית ספסל אבן, מול המנזר, בצדו המערבי של הכביש. על הספסל נחרטו פסוקים מן התנ”ך בעברית וביוונית, ועל משענתו נכתב: “מושב זה הושׂם פה לזיכרון ויליאם הולמן האנט, צייר בירושלים, 1902-1854, בידי אשתו אדית וברשות הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית”.
ספסל האבן לזכר האנט (באדיבות רון פלד, אתר allaboutjerusalem).
עם הרחבת דרך חברון בשנת 1997 העותק הספסל אל צדה המזרחי, ובשנת 2019 הושחת בידי אלמונים. לאחר מכן נעלם, והותיר תחתיו רצפה מלבנית שאינה מספרת דבר על הזיכרון שהיה ונשכח.
באחרית ימיו, שב האנט ללונדון, נפטר שם בשנת 1910 ונטמן בכנסיית סנט פול.
מצבת קברו של ויליאם הולמן האנט על רצפת הקריפטה בקתדרלת סנט פול שבלונדון, 2023 (באדיבות תמר הירדני).
