בחפירות הארכאולוגיות למרגלות הכותל המערבי, ב’גן הארכאולוגי מרכז דוידסון’, נחשף בשנת 1994 קטע הרחוב שנמשך לאורך הכותל המערבי בתקופה ההרודיאנית. על גבי הרחוב נמצאו מפולות של אבני ענק מסותתות – חלקן סולקו בידי הארכאולוגים לשם המשך המחקר וחלקן נותרו במקומן עד היום.
במדרש מסופר שלאחר שהכניעו הרומים את המרד והחריבו את ירושלים, פקד הקיסר אספסיינוס לקעקע את שרידי הר הבית. על הרס הכותל המערבי הופקד אחד מארבעת קציני הצבא – ה’דוכסים’ – שהוקצו למשימה, פנגר שמו, אך הוא לא הצליח להשלים אותה ושילם על המחדל בחייו. כשאנו מתבוננים באבנים שהושלכו ארצה ממרומי הכותל המערבי, אנו יכולים להעריך שפנגר התקשה להתמודד עם אבני ענק כאלה, אבל למדרש היה נימוק שונה לגמרי:
וגזְרוּ מן שמיא [=מן השמים] דלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב (מדרש רבה, איכה א, לא).
המסורת העממית ייחסה את המדרש הזה לכותל המערבי ה’מוכר’, שאכן נשאר עומד זקוף וגאה על אף כל התהפוכות שעברו עליו ועל ירושלים. במרוצת שנות הגלות הארוכות והמרות היה הקיר הגבוה והרחב, שמשובץ אבני ענק שיש בהן הדר מלכותי ופשטות כאחד, לסמל הגעגוע והכיסופים: געגוע לעבר – לבית המקדש ולתפארתו, וכיסופים לעתיד – לבית המקדש ולתפארתו. יהודים רבים נשבעו שהרגישו את נוכחותה של השכינה בכותל. היו שהעידו שפגשו אותה כאן, לבושת שחורים, והיו אף שסיפרו ששמעו את יבבות הבכי שלה מבין האבנים. כך, לדוגמה, התבטא ר’ משה חגיז, מחכמי ירושלים במאה ה-17:
אם כן, איך המכחיש יכול להכחיש את המוחש הנראה לעין כל, בסימנים ומצרים מובהקים שמסרו לנו אבות אבותינו […] כותל המערבי […] לא נחרב לעולם, יען הוא בנוי ומיוסד על היסודות שבנה דוד, שלא שלטה בהן יד האויב כלל […] למה? שנשבע לו הקב״ה שאינו חרב לעולם, כאשר עינינו המה הרואות, שעדיין בקומתן בצביונן הן עומדין כאלו עכשיו הן נגמרו מיד האומן [ה]אלקי, אשר תקע וייסד אותן העמודים למאות דרך נס, ולא דרך טבע כלל לפי גובהן ועוביין, שהוא דבר נמנע שנעשו ונתקעו ונתייסדו שם על יד בני אדם, אם לא בסיוע אלקי דווקא […] וחזותן של העמודים ואבני כותל המערבי גם כן בגובהן ורוחבן ועוביין מוכיחות דהם אבנים יקרות, אבן שְׁלֵימה מסע, כמו שהסיעום מן ההר על ידי השמיר […] (מ’ חאגיז, פרשת אלה מסעי, ירושלים תרצ”ב, עמ’ ה-ו).
לכאורה, הן המדרש המבטיח את קיומו הנצחי של הכותל המערבי והן המסורות שצמחו מתוכו נראים תמוהים, לאור העובדה שלא רק הכותל המערבי שרד, אלא גם כל שלושת הכתלים האחרים. וכשם שהכותל המערבי שופץ והוגבה בתקופות מאוחרות כך גם שופצו והוגבהו הכתלים הדרומי, המזרחי והצפוני.
ייתכן שהפיתרון לבעייה נמצא במדרש מקביל:
הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ – אחר כותל מערבי של בית המקדש. למה? שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם (מדרש רבה, שיר השירים ב, ט).
הדגש על “כותל מערבי של בית המקדש” מובא גם בגרסה דומה למדרש בדברי הזוהר:
ר’ יצחק אמר: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה (שיר השירים ד, ח) – דא איהי שכינתא [=זוהי שכינה]; אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי (שם) – מאתר בי מקדשא דלעילא [=ממקום בית המקדש של מעלה]; תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה (שם) – מאתר בי מקדשא דלעילא ומאתר בי מקדשא דלתתא [=ממקום בית המקדש של מעלה וממקום בית המקדש של מטה]. דאמר רבי יהודה: מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא [=מכותל המערבי של בית המקדש], דכתיב: הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ (שם ב, ט) – והוא ראש אמנה לכל עלמא [=לכל העולם] (זוהר, שמות דף ה ע”ב).
‘הכותל המערבי’ במשמעותו המוכרת הוא הכותל המערבי של הר הבית, כלומר קיר התמך המערבי לרחבת הר הבית. אבל חכמים לא כיוונו אליו, אלא ל’כותל מערבי של בית המקדש’. אגפו המערבי של בית המקדש היה הדביר – קודש הקודשים, והשבועה שלא ייחרב לעולם כֻּוונה אפוא אליו. לפי זה, גם את אבני המפולת על הרחוב ההרודיאני אין ‘לייחס’ לפנגר.
מבט מן המערב אל הרחבה המוגבהת של כיפת הסלע בהר הבית (אוגוסט 2020). לוּ זכינו לראות את בית המקדש בבניינו היינו רואים מהנקודה הזו את גבּוֹ של הקיר המערבי של קודש הקודשים. אזור זה נקרא “אחורֵי בית הכפורֶת” (משנה, מידות ה, א).
אבל אם אכן נשבע הקב”ה לכותל המערבי של בית המקדש שלא ייחרב – היכן הוא?? הלא אין זכר בשטח לו, כמו גם לכל כותל אחר של בית המקדש? להבנתי, המדרש כלל לא דן בשרידים הפיזיים של המבנים, אלא במשמעות הרוחנית של החורבן. חכמינו הלא ידעו שבית קודשי הקודשים כבר לא קיים, אך רצו לומר שהוא קיים, גם אם אנחנו לא רואים אותו. במילים אחרות, מבחינתה של השכינה אין הבדל אם המבנה קיים או חרב, היא נמצאת שם בכל מצב. המדרש מצביע על רעיון עמוק, שהחורבן איננו סוף הקשר בין העם היהודי לאלוקיו. רעיון זה היה שנוי במחלוקת חכמים:
אמר ר’ שמואל בר נחמן: עד שלא חרב בית המקדש הייתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר: ה’ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ (תהילים יא, ד). ומשחרב בית המקדש נסתלקה השכינה לשמים, שנאמר: ה’ בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ (שם). ר’ אלעזר אומר: לא זזה השכינה מתוך ההיכל, שנאמר: וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (דברי הימים ב ז, טז). וכן הוא אומר: קוֹלִי אֶל ה’ אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה (תהילים ג, ה) – אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו […] אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר: הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ (שיר השירים ב, ט) וכתיב: [ה’ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ ה’ בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ], עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם (תהילים יא, ד). אמר ר’ ינאי […] הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהוא נראה כמסלק שכינתו מבית המקדש, עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם (מדרש רבה, שמות ב, ב).
יתירה מכך, לרעיון הזה יש גם נגזרות הלכתיות, שכן אם השכינה נמצאת בהר הבית בכל עת הרי שיש לנהוג בו קדושה גם בחורבנו. גם נקודה זו הייתה שנויה במחלוקת בכל הדורות.
אם כך, מתי הוסבה המסורת המזהה את השכינה השורה בכותל המערבי של בית המקדש אל הכותל המערבי של הר הבית? נראה כי האזכור הראשון לכך נמצא בפיוטו של ר’ אלעזר ברבי קליר “זכור אשר עשה צר”:
עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת הֵחֵל לָבֹא, בְּיַד אַרְבָּעָה רָאשֵׁי טַפְסְרָיו לְהַחֲרִיבוֹ. עַל צַד מַעֲרָבִי לְזֵכֶר הִשְׂרִיד בּוֹ, וְצָג אַחַר כָּתְלֵנוּ וְלֹא רָב רִיבוֹ.
הקליר חי בארץ ישראל במאות ה-7-6. אין ספק כי קינתו כֻּוונה אל סיפור הרס הכתלים בידי ארבעת הקצינים הרומאים, במדרש שהוזכר לעיל. שרידותו של הכותל יוחסה שם לפסוק “הנה זה עומד אחר כתלנו”, ולכך רמז הפייטן. אבל הסיפור, על פי הקליר, התרחש דווקא “על פתח הר הבית”, כלומר בכותל המערבי של הר הבית, כפי ש’הבינה’ המסורת היהודית במרוצת הדורות הבאים.
המקורות ההיסטוריים המעידים על הכותל המערבי של הר הבית כמקום תפילה מאוחרים בהרבה מזמנו של הקליר, אבל אולי בפיוטו נמצא הרמז לתחילת התקדשותו של האתר בתודעה היהודית?
