השַׁמָשׁ שהיה לרש”ש: רבי שלום שרעבי, מגדולי המקובלים

גיליון 258, אייר תשפ”ה

‘מָארי סָלֶם’ היה כינויו של רבי שלֵם שבזי בפי יהודי תימן, שהעריצו במיוחד את שיריו, בהם מצאו ביטוי לתחושותיהם בימי רדיפות ושמד. השירים הושפעו מתורת הקבלה שבה העמיק, ובהם הִרְבה להביע את הכמיהה העמוקה לארץ ישראל:

“אהבת הדסה על לבבי נקשרה,

ואני בתוך הגוֹלָה פְּעָמַי צוֹללים,

לוּ יש רשות לי אעלה אתחברה,

תוך שערי ציון אשר הם נֶהְלְלים”

(ר’ ערוסי, שירת ישראל בתימן – ממבחר השירה השבזית התימנית, קרית אונו תשנ”ח, א, עמ’ 55).

הרב שבזי נולד ב-1619 ופעל בעיקר בתְעִז – בירת תימן הדרומית. לפרנסתו עמל באריגת בדים, אך עיקר זמנו הוקדש ללימוד הלכה וקבלה. חכמתו העמוקה, עם האגדות שנקשרו ביכולותיו לבצע ניסים, הפכו אותו לדמות נערצת בחייו ולאחר מותו, וקברו היה למוקד עלייה לרגל למבקשי ישועות. אחת האגדות מספרת שבכל ערב שבת זכה הרב שבזי ל’קפיצת הדרך’ לארץ ישראל, ובמוצאי השבת בחזרה לתימן (י’ ספיר, מסע תימן, ירושלים תש”ה, עמ’ קלה). אגדה זו הולחנה ב-1974, והיתה לשיר עממי נפוץ:

“מיום ראשון עד יום שישי בצהריים, יושב רבי שלום שבזי בחנות.

אורג הוא וטווה, גוזר במספריים, אוהב את המלאכה ושונא רבנות […]

מיום שישי עד יום ראשון מדי שבוע עוזב רבי שלום שבזי את העיר.

כמו בכל שבת הוא טס על כנף הרוח, לכותל ששרד בעיר דוד […]

בין הערביים על הר הבית, בא לתפילה לירושלים”

(אורי ברזילי, אגדת שלום שבזי. שירה: שרה בדישי).

המסורת העממית ביקשה להביע את האמונה בהמשכיות מורשתו של רבי שלם שבזי, כמקובל ומורה הוראה ליהודי תימן, בדמותו של ‘יורש’ רוחני – הרב שׂר שלום (מזרחי) שרעבי. היא סיפרה אפוא שהוא נולד ביום בו נפטר רבי שלם שבזי, בשנת 1720.

הרב שרעבי עלה בצעירותו לארץ ישראל, לאחר שהספיק לספוג מחכמת הקבלה, כפי הנראה מפי חכמי צנעא. בירושלים ביקש את קרבתם של המקובלים, ונמשך לישיבת בית אל. אולי משום שהעריך שלא יזכה להצטרף לחוגי המקובלים – אם בשל גילו הצעיר ואם בשל מוצאו העדתי שלא היה מיוצג בירושלים – פנה לראש הישיבה, הרב גדליה חיון, וביקש ממנו לשרת את הלומדים בהגשת קפה ובעבודות מזדמנות. בינתיים צפה מן הצד והאזין בשקיקה לקולות הלימוד, ולא התערב גם כאשר ידע שיש ביכולתו לתרום לדיון בין הלומדים. האגדה מספרת, שכשנקלע לוויכוח למדני הקשיב שלום השַׁמָשׁ לצדדים השונים, ולאחר מכן רשם בחשאי את הדרכים ליישוב הקשיים, והטמין את כתביו בין ספריו של הרב חיון. משנתגלו, נדהמו הלומדים מחדותם ומעומקם של הדברים, וכשחזר המעשה ונשנה ביקשו לגלות את זהותו של הכותב האלמוני. רק לאחר שחנה, בתו של ראש הישיבה, נכנסה לחדר הלימוד בשעה שהיה ריק מלומדים, וגילתה את העולה החדש מתימן כשהוא תוחב נייר בין דפי הספר, נחשפה אישיותו והוא צורף למעגל המקובלים (י”ש גפנר, אור השמש, ירושלים תש”ל, עמ’ כא–כה).

ב-1751 התמנה הרב שלום שרעבי, שבינתיים נשא לאישה את חנה – בתו של הרב חיון, לעמוד בראש ישיבת המקובלים. שִׁמעוֹ, כחכם קבלה מופלג, יצא ונפוץ במהירות, ואגדות מופתיות רבות נקשרו באישיותו. הוא היה לגדול המורים של קבלת האר”י בזמנו, ואת שיטתו הקבלית ניסח בספרו אמת ושלום. כמו כן ערך סידור תפילה עם ‘כוונות’ קבליות מפורטות, שזכה לתפוצה רבה בין חכמי הקבלה. התפילה בכוונות הללו נתפסת בעיניהם כתכלית לימוד הקבלה, והם נוהגים להאריך בהן שעות ארוכות. מאז ועד ימינו נודע הרב שרעבי בכינוי ‘השמ”ש’ או ‘הרש”ש’ – שניהם ראשי תבות שמו, כשלעתים קרובות נספח להם התואר ‘הקדוש’. דרשנים קשרו את הפסוק עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי (תהילים סח, יח) לשלוש דמויות היסוד בקבלה: “שבי” הוא ראשי תבות שמם של רבי שמעון בר יוחאי, האר”י הקדוש (יצחק בן שלמה) והרש”ש (שלום בן יצחק).