גיליון 268, תמוז תשפ”ה
“יְרוּשָׁלַ͏ִם הָרִים סָבִיב לָהּ” (תהילים קכה, ב), אבל יש הר אחד שבולט ונוכח בנופה של העיר יותר מכל ההרים שסובבים לה. בתקופת הבית הראשון די היה לכנותו “הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר” (יחזקאל יא, כג), כאילו שאין צורך לקרוא לו בשם. עד ימינו נקראת השכונה שבראשו א-טוּר – ההר, בה’ הידיעה.
אבל כמו לכל איש, גם להר הזה יש שֵׁם, זהו הר הזיתים. השימוש בשם זה מוכר לראשונה רק בראשית ימי הבית השני, בנבואת אחרית הימים (זכריה יד, ד), ומקורו בוודאי בעצי הזית שמאפיינים את נופיו עד ימינו.
עצי זית צופים מהר הזיתים אל העיר העתיקה (צילום: Francis Frith, 1865 בערך, אתר loveforhispeople.com).
אלא שבמקרא מכונה ההר הזה פעם אחת ויחידה בשם נוסף: הר המשחית – ביטוי צורם, שאכן נזכר בהקשר שלילי של העבודה הזרה (הביטוי ‘הר המשחית’ נזכר בתנ”ך פעם נוספת, בירמיה נא, כה, אך בדימוי לבבל וללא זיקה לירושלים). אזכור זה נקשר לימי המלך יאשיהו, ששקד על ביעור הפולחנים האסורים שתפסו אחיזה בעיר הקודש ובסביבותיה בימיו ובימי אבותיו מלכי יהודה:
“וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן, טִמֵּא הַמֶּלֶךְ“ (מלכים ב כג, יג).
מן הפסוק משתמע שמקדשי האלילים שבנה שלמה היו מדרום (“מימין”) להר המשחית. כיום מקובל לזהותו עם השלוחה המערבית, המתנשאת בחלקו הדרומי של הר הזיתים לרום 747 מטר מעל פני הים. שלוחה זו ידועה גם בשמה הערבי ג’בל בטן אל-הווא, שבמדרונהּ המערבי נמצאת שכונת סילואן. כיום שוכן במקום בית אברהם (Maison d’Abraham) – מנזר ואכסנייה נוצרית של קתולים צרפתים.
‘הר המשחית’ וסביבותיו בתצלום אווירי, 1931.
מבט מצפון, ממתחם דומינוס פלביט בהר הזיתים.
לפי האמור בפסוקים אלו, כבר בימי המלך שלמה – מייסד בית המקדש הראשון, הוטמעה העבודה הזרה ברכס הר הזיתים. אך על פי מסורת חז”ל, קדם לו דוד אביו שביקש לעבוד עבודה זרה בראש הר הזיתים, בשעה שנמלט מפני אבשלום בנו בדרך “מעלה הזיתים”:
“ואמר רב יהודה אמר רב: ביקש דוד לעבוד עבודה זרה, שנאמר: וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים (שמואל ב טו, לב), ואין ראש אלא עבודה זרה” (בבלי, סנהדרין קז ע”א).
הביטוי ‘הר המשחית’ קרוב לביטוי ‘הר המשחה’, שנזכר לראשונה במשנה:
“כָּל הַכְּתָלִים שֶׁהָיוּ שָׁם הָיוּ גְבוֹהִים חוּץ מִכֹּתֶל הַמִּזְרָחִי, שֶׁהַכֹּהֵן הַשּׁוֹרֵף אֶת הַפָּרָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הַר הַמִּשְׁחָה וּמִתְכַּוֵּן וְרוֹאֶה בְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל בִּשְׁעַת הַזָּיַת הַדָּם” (משנה, מידות ב, ד).
פרשנֵי ימי הביניים עמדו על כך ש’הר המשחה’ נקרא כך על שם השמן – המשמש למשיחה – שהופק באדמותיו. השמן הוא תוצר הזית, ומכאן שמשמעויות ‘הר הזיתים’ ו’הר המשחה’ זהות הן, והביטוי ‘הר המשחית’ אינו אלא הטייה שלילית ל’משחה’. כך פירש רש”י:
“הר הזיתים הוא הר המשחה, וכיון שהזכיר את שמו על ידי עכו”ם [=עובדי כוכבים ומזלות] שינה שמו לגנאי” (רש”י, מלכים ב כג, יג).
תצפית אל פינתו הדרומית-מזרחית של הר הבית מדרום הר הזיתים, שנות ה-30 של המאה ה-20. מקור: ספריית הקונגרס האמריקני.
מדוע ‘הכשיל’ הר הזיתים את קדמונינו בחטא הנורא מכול?
התנ”ך מנהל מלחמת חורמה נגד העבודה הזרה, על גילוייה השונים. לעתים קרובות נזכר הציווי להילחם בעובדי האלילים, ופסוקים רבים זועקים נגד השפעות התרבות הכנענית. הפולחן הפגאני סגד לאיתני הטבע, ובהם ההרים הגבוהים, והנביאים הזהירו מפניו שוב ושוב.
“אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן” (דברים יב, ב).
במובן זה, הר הזיתים נראה מתאים יותר לפולחן מהר הבית הנמוך יחסית לסביבתו. ואכן, הנביאים תיארו את הר ה’ באחרית הימים כמקום גבוה ונישא (יחזקאל מ, ב; ישעיה ב, א-ד), וכך הוא נתפס גם בתודעת חז”ל (בבלי, קידושין סט ע”א-ע”ב), אבל כמובן שלא הייתה כוונתם פגאנית ונראה שגם לא לאופי הגאוגרפי של ירושלים העתידית, אלא רק לתיאורי תפקידה הרוחני של ירושלים.
ובכל זאת, דווקא הר המוריה – הנמוך טופוגרפית מסביבתו הקרובה – הוא זה שנבחר. עליו נבנה המקדש, למרות היותו נשלט ונצפה מכל ארבע רוחותיו – ממזרח (הר הזיתים), מצפון (הר הצופים), ממערב (הרובע היהודי של ימינו) ומדרום (רכס ארמון הנציב – ג’בל מוכבר). גם בפרספקטיבה רחבה יותר, הרי ירושלים נמוכים יחסית לסביבתם ונשלטים בהרים גבוהים מצפון (הרי בית אל) ומדרום (הרי בית לחם וגוש עציון).
בחירה זו מהווה מעין התרסה לתרבות הפגאנית ולמקדשיה שבלטו על ראשי ההרים, אבל משעה שחדרו פולחני העבודה הזרה לירושלים ‘ניסה’ הר הזיתים לנצל את עוצמתו הפיזית ושליטתו על הר המוריה, ולשוות לה אופי פגאני. המקדשים לאלילי עמון, מואב וצידון התנשאו בפסגתו והטילו את צִלָם על בית המקדש בהר הבית. בסופו של דבר, ובעזרת סייענים רבים, ‘הצליח’ הר הזיתים להחטיא את ירושלים, וחטא העבודה הזרה נקבע לנצח כאחד מגורמי חורבן הבית הראשון (בבלי, יומא ט ע”ב). משום כך נזכר לדיראון העולם כ’הר המשחית’.
