הקיבוץ העירוני הראשון: ‘חובבי הירקות’ של ברל כצנלסון בירושלים

בית מלכיאל מני מבעד לשער הכניסה המפואר לחצרו, לאחר שהוסב לשער כניסה לישיבת עץ חיים, השכֵנה ממערב. 1950 (מקור לא ידוע). ותודה לתמר הירדני.

הדרכת הפועלות בחצר מני הופקדה בידי שמעון קושניר, צעיר מפתח תקווה שקיבל את הכשרתו בבית הספר החקלאי בבן שמן (לימים היה ממקימי כפר יחזקאל בעמק יזרעאל. בנו, טוביה, שהלך בדרכו והיה בוטנאי, נפל במלחמת העצמאות, בשיירת הל”ה). וכך סיפר:

“עבודת הדרכתי החקלאית נתרכזה באחת החצרות במערב ירושלים, בה ישב השופט מלכיאל מני, הוא ובניו ובנותיו. החצר הגדולה היתה מוקפת חומת אבן, והשטח בשיעור של שני דונם ומחצה משובש היה באבנים רבות, והיה צורך לסקלו ולחדש את אדמתו. הד”ר ביהם, שהיה מיַַסדוֹ ומנהלו של מכון פסטר […] ממכון זה התארגנה הפעולה הציבורית לעזרת ירושלים, וכוונתם היתה לעצור את ההידרדרות ולעזור במצוקה. והד”ר ביהם אירגן לפעולה זו את טובי האינטליגנציה הירושלמית, שיכשירו את הקרקע בידיהם, ולאחר כך יודרכו בגידול ירקות, ויוכלו אף להדריך את הנוער בבתי הספר […] המתנדבים לעבודה, ידיהם מכוסות שלפוחיות והשלפוחיות נהיות לפצעים, אבל עוקרים את האבנים ומכשירים את הקרקע המסולעת. לאט לאט, פיסה אל פיסה, נכבשת האדמה והערוגות כבר מחכות לזריעתן” (ש’ קושניר, האיריסים עודם פורחים, תל אביב תש”ל, עמ’ 76-75).

עדותו של קושניר חושפת את מגמת ‘חובבי הירקות’ של ברל כצנלסון. ד”ר אריה בעהם היה רופא ציוני, שכאמור ייסד את המכון ע”ש לואי פסטר, במטרה לבצע בדיקות בקטריולוגיות, לאבחן מחלות זיהומיות ולייצור חיסונים. בפועל, מיקד ד”ר בעהם את פעילותו גם בהגשת עזרה רפואית לעניי ירושלים, והנה מסתבר שהוא ראה ערך גם בהכשרה מקצועית חקלאית לנוער הירושלמי. כמה תמימוּת נדרשה מבעהם, מכצנלסון ומחבורת הנערות מה’קומונה’ בשייח’ ג’ראח, שהם אלה שיביאו את המזור לבעיות התעסוקה והתזונה של ירושלים, ואפילו יצליחו לשכנע את “האינטליגנציה הירושלמית”. אבל הם האמינו שהם אכן מסוגלים לכך, כפי שסיפרה אחת החברות, חנה כצנלסון:

“השופט מלכיאל מני התיר לנו להשתמש בחצרו שברחוב יפו, ובמי הבור שלו. עשינו שם משתלות ואת השתילים היינו מעבירים לחלקותינו – כשרגלינו שוקעות באבק – דרך רחוב הנביאים שטרם נסלל. מרבית החלקות נמצאו לי בתים שבבעלות משפחת חוסֵיני […] גידולינו עלו יפה. בכסלו [תרע”ח] מלאו לי עשרים שנה והרגשתי את עצמי במלוא אוני. אמנם הקור הירושלמי נתן בי אותותיו, ולא פעם כשהסרתי במחט את הגלמים מעלי הכרוב קפאו אצבעותי, אך בזרוח השמש שבו האצבעות לגמישותן. שוב לא קדחתי. לא התקשיתי להעלות מים מן הבור, להוביל ברחובות ירושלים מריצת זבל ולעדור בחלקות הירקות. משנבטו בחלקותינו צנוניות, בצלים ואפונים הבאתי לאשת השופט שי – אגד צנוניות. האשה סברה שבכוונתי למכרן לה והושיטה לי שני מטליקים (מטבע תורכית קטנה). לא דיברתי ערבית, שהיתה שפתה היחידה, וכל עוד רוחי בי מיהרתי להסתלק. את הירקות מכרנו בשכונת מאה שערים. במריצתנו היחידה הובלנו אותם לשם. ‘אחרי אלפים שנה’ זכו אנשי ירושלים הרעבה לגלות במחיצתם נערה גאה המוכרת תוצרת חקלאית שגידלוה יהודים בעיר הקודש, והיהודיות תמהו – וקנו. קבוצתנו היתה נקודה מושכת לאנשים בירושלים. מפעם לפעם באו לעבוד אתנו אנשים ונשים מבני העיר. הם מצאו בעבודה זו גאולה מחרפת רעב. אחדים מבני האינטליגנציה של העיר נהגו לבקר אותנו. ביניהם זכורים לי יצחק שפיגלמן (אחר כך יציב, עורך ‘דבר לילדים’), ו[אליעזר ליפא] סוקניק, שהיה אז מורה בבית ספר יסודי. לאחר שנים, כשכבר היה סוקניק פרופסור מפורסם לארכיאולוגיה, הזדמנתי לחצר ביתו. הוא הראה לי כמה שתילי חצילים ואמר: ‘את רואה, את זה למדתי מהקבוצה שלכם’. גם מי שהיה אחרי שנים שמשו של הרב קוק היה בין מבקרינו. אחרי מות ברל סיפר לי כי הרגיש קשר נפשי כל כך עמוק אליו עד שהחליט לומר קדיש לזכרו” (חנה כצנלסון נשר, אח ואחות, תל אביב תשל”ח, עמ’ 81-80).

גם הסופר י”ח ברנר היה בין המבקרים בערוגת הירקות בחצר מני. כך תוארה התרשמותו:

“השעה היתה שעת ערב, הידיד שהיה מפעילי העבודה בחצר הראה לברנר את הערוגות המוריקות ואת המשתלות שגדלו וכבר היינו מחלקים מהן שתילים לחצרות של נזקקים שביקשו לגדל ירקות. ‘דבר טוב אתם עושים כאן’, אמר ברנר, ‘וביחוד בימי הרעב. לדבר טוב ומועיל אתם מתכוונים'” (קושניר הנ”ל, עמ’ 78).

חוות הירקות דרשה מברל כצנלסון מאמץ רב, והשחיקה לא אחרה לבוא. כך העיד במכתב מירושלים לחברו מרדכי קושניר, איש העלייה השנייה ואחיו של שמעון, בסיוון תרע”ח (1918):

“אצלי מצב הענינים יָגֵע למדי. אני מפוזר על שבעה ימים. ולא כוחות הגוף ולא כוחות הנפש מספיקים. והצער – לא על אי ההצלחה, כי אם על ההצלחה המחייבת והעלולה לגרום לפשיטת רגל. ההתחלה שלנו בירושלים הביאה לידי זה, שהציעו לפנינו – שכל האפשר ייעשה, מבלי כל עיכובים. ואפשר להרחיב ולהרחיב. אבל כיצד, בזמן שגם להמשיך את המעט שהתחלנו אין אפילו מספר הכוחות מספיק, ואילו היו הכוחות היה באמת אפשר ואפשר. ועכשיו – זה רק מוסיף מבוכה על מבוכותי, והרגשת חובה בלתי נפרעת על החובות. וכן בשאר ענינים. מזימות טובות צפונות בלב, ואין יכולת להוציאן אף מן השפה לחוץ – גם ככה המֵיתרים הרפויים מתוחים עד כדי סכנה” (י’ שרת, אגרות ב. כצנלסון, תל אביב 1974, ב, עמ’ 519).

בעת ביקורו בכותל המערבי החליט ברל להתגייס ל’גדודים העבריים’ – לוחמים יהודים בשירות הצבא הבריטי, שמטרתם הייתה להניח את היסוד לכוח צבאי עצמאי של היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא עזב את בנות ‘חובבי הירקות’, התגייס ונשלח לאימונים במצרים. נראה כי בתוך זמן לא רב הקבוצה התפזרה.