בשבוע שעבר הלך לעולמו אבי גודמן, מוותיקי המדריכים בירושלים ומי שעסק שנים רבות בהנחלת ירושלים כמנהל ההדרכה במדרשת ראשית ירושלים. אבי, חבר קיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן, אהב את ירושלים אהבת אמת, אהבה שאינה תלויה בדבר ומורשתו החינוכית הקרינה על מדריכים רבים, ואני בכללם. לזכרו אני מפרסם כאן – ברשות המשפחה היקרה – טור מפרי מחקרו של אבי, בטקסט המקורי כמעט. ככל הידוע לי, טור זה לא פורסם מעולם:
על המעשה ברבי קלונימוס בעל הנס שהיה בירושלים, סופר רבות עד שהפך למעשייה. הדמיון השלים את הפרטים והסיפור צמח והפך לאגדה, שכל המספר בה, כדרכן של מספרי מעשיות ואגדות עם, הוסיף משלו.
זמן קצר לאחר שיקומו של בית הכנסת אליהו הנביא, הוותיק מבין ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי של ירושלים, בהיותי במקום שמעתי את האגדה מפי מדריך סיורים ותיק, מאלה שהכירו את העיר העתיקה לפני מלחמת העצמאות. אנסה, כמיטב זכרוני ויכולתי (ואולי גם דמיוני) לשחזר את גרסתו. יחסרו, כמובן, הבעות פניו של המדריך, תנועות ידיו והשימוש במילים וניבים בלדינו (בספניולית זה נשמע טוב יותר!):
“בליל שבת אחת בחודש ניסן, לפני שנים רבות בירושלים הישנה, חלם רבי קלונימוס שעליו מיד לקום ולחוש לכאן, לבית הכנסת אליהו הנביא. כדרכם של חולמים שוב נרדם. אך, לאחר שהחלום חזר בשלישית אץ לבית הכנסת. חיפש סיבה לחלומו ולא מצא. מתי הבין את פשר חלומו? כאשר פתח את ההיכל (לא זה שלפנינו, שהובא עם גולי ספרד לאיטליה והוצב כאן לאחר מלחמת ששת הימים ושיקום בית הכנסת – אלא הישן שאיננו עוד). בתוך הארון, גילה רבי קלונימוס, כי נטמנה גופת נער, כנראה בן לעדה היוונית אורתודוקסית. סגר רבי קלונימוס את הארון וחזר לביתו [משום מה? לא אדע – כך סופר – א.ג.]. למחרת, באמצע תפילת שחרית, נשמעה מבחוץ המולה גדולה. לתוך בית הכנסת פרצו שוטרים תורכיים יחד עם המון נוצרים משולהבים. כאשר, לאחר חיפושים, פתחו את הארון התגלתה בתוכו הגופה, החלו קריאות נקם היסטריות. אימה ופחד נפלו על המתפללים. בהתרגשות רבה הסבירו הנוצרים לשוטרים את פשר מעשה הרצח: היהודים זקוקים לדם נוכרי כדי לאפות את מצותיהם! בתוך המהומה קם רבי קלונימוס ממקומו ובקש שיובא לו פיסת קלף, קסת דיו וקולמוס. על הקלף כתב את השם המפורש ואת הקלף תחב לפי הנרצח. מיד קם הנער לתחייה, הסתכל סביבו ובהצביעו על אחד הנזירים שאל: ”למה עשית לי את זה? למה התעללת בי? למה רצחת אותי? למה הבאת אותי לכאן בסתר?” תוך כדי צעקותיו נפלט הקלף מפי הנער ששב למותו. מיד עצרו השוטרים את הנזיר הרוצח ורווח והצלה הגיע לקהילת המתפללים. אך כל ימיו הצטער רבי קלונימוס על שחילל, כביכול, את השבת בכתיבה, ולכן ציווה שבבוא העת לא ייקבר בהר הזיתים אלא למרגלותיו וכי על קברו לא יוצב ציון כלשהו. לאחר פטירתו אנשי הקהילה, בלא רצון, קיימו את צוואתו כלשונו. ומה יעשה יהודי בעברו ליד קבר? ועוד ליד קברו של בעל נס! יניח אבן! עד מהרה נערמה על קברו של רבי קלונימוס גל אבנים גבוה. מאז, יהודי הנאלץ, משום מה, לעזוב את ירושלים יפקוד את הקבר וייטול אבן מאבניו על מנת להחזירו למקומו בשובו”.
המשיך המדריך בצער רב:
“כאשר לאחר מלחמת ששת הימים חזרתי למקום מצאתי כי ממשלת עבר הירדן סללה דרך מעל לקברו של רבי קלונימוס והקבר איננו עוד”.
לא רק מדריכי סיורים מספרים על רבי קלונימוס בעל הנס. האגדה בגרסותיה השונות עדיין מהווה חלק של מורשת הפולקלור העממי של ותיקי הקהילה הספרדית-ירושלמית ואף קיבלה עיבוד ספרותי מאת הוגה הדעות מיכה יוסף בִּן גָּרְיוֹן (בֶּרְדִיצֵ’בְסְקִי) בספרו ‘ממקור ישראל’ (תרצ”ט-תש”ה). זאב וילנאי, מגדולי מדריכי הטיולים ואמן האגדה הארצישראלי, הוסיף שני פרטים מהמציאות אשר מלפני חורבן מכלול בתי הכנסת הספרדיים בעיר העתיקה: בקיר בית הכנסת אליהו הנביא, מעל ארון ספרים, בלטה צורה עגולה, מעין כדור, רמז לגולגולתו הרצוצה של הנער וכזיכרון לנס ובתוך ארון הקודש נשמרה אבן עליה נחקק השם המפורש.
הגרסה הראשונה של האגדה, שהופיעה בדפוס, הייתה בפירושו של הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד”א) לפיוט ‘נשמת כל חי’ המופיע בהגדה (‘שמחת הרגל’, 1782):
“גם שמענו שאירע לימים ראשונים בתוככי ירושלים עה”ק ת”ו [עיר הקודש תבנה ותכונן] בימי רבינו קלונימוס הקבור שם זלה”ה [זכרונו לחיי העולם הבא] שהישמעאלים הרגו נער אחד ישמעאלי ובלילה השליכוהו בחצר בית הכנסת והיו רוצים לעשות כליה בשונאי ישראל ורבינו קלונימוס עשה מה שעשה והתפלל לה’ והנער ההרוג פתח פיו ואמר כל המעשה ומי הרגו ומי השליכו ושמעו כל הגוים והמושלים וניצולו ישראל וכך קורין לו רבינו קלונימוס בעל הנס. וז”ש [וזה שנאמר] המשיח אלמים והמפענח נעלמים ישלח דברו לאלם כמו ילד קטן מאד או הרוג לפענח נעלמים לגלות מסתורין להציל ישראל”.
כעבור כתשעים שנים שוב הודפסה האגדה, הפעם בתוך אוסף סיפורים עממיים נפוץ – ‘ספר עושה פלא’ (ליברנו, 1884). המחבר, יוסף שבתי פרחי, שחי בצעירותו בירושלים, הרחיב את היריעה בלי להוסיף פרטים משמעותיים חוץ מלספר על גורל המתנכלים שנמסרו לידי היהודים על ידי ”המלך מושל העיר”:
“וכן היה שתפסו היהודים לאותם הממזרים והענישו אותם בעונשים קשים ומרים, כפי תאוות לבם, יותר ממה שעשו לעשרת בני המן. כן ינקום ה’ נקמת כל אויבינו ומבקשי רעתנו, ויפר עצת אויבינו העומדים עלינו בכל דור ודור לכלותינו, וימהר לגאלנו וירים קרננו על כל שונאינו במהרה בימינו!”.
מקבץ הכיפות במרכז התצלום בגג בתי הכנסת הספרדיים, מבט מדרום (ברקע – כיפת בית הכנסת החורבה), 1860 (מקור: John Cramb , הספרייה הלאומית).
כאשר נוריד מהגרסאות הרבות את הניואנסים ואת הקישוטים הדרמטיים והספרותיים נמצא שלד נרטיבי אחיד ובלתי מפוענח מבחינה היסטורית: רבי קלונימוס – בית כנסת בירושלים – עלילת דם – נער, שאינו מבני ברית – כתיבת השם המפורש בשבת ותחיית הנער – גאולה – חרטה על חטא – קבורה – מנהג עממי ירושלמי (להרחבה: ‘רבי קלונימוס בעל הנס’ ובמיוחד במאמר מקיף מאת חוקרת הפולקלור, פרופ’ תמר אלכסנדר- פריזר, בתוך: מחקרי ירושלים לפולקלור יהודי, ה-ו, [תשמ”א] עמודים 122-85).
קלונימוס: כיצד רב אשכנזי מככב בסיפור עם ספרדי? ומי בכלל היה? האם קלונימוס בן יעקב ששהה בירושלים במאה ה-16 הוזכר בכתבי יוסף קארו מחבר השלחן ערוך? האם היה הוא רבי קלמן הברקשטיין חותנו של המהרש”’ל שעלה לירושלים אף הוא באמצע המאה ה-16? ושמא מדובר במקורות שונים המזכירים את אותו האדם? אך יש הסוברים כי מדובר דווקא באחד עולי שיירת רבי יהודה חסיד בשנת 1700.
בית כנסת בירושלים: גם לגבי זירת ההתרחשות אין בין מוסרי ורושמי הסיפור תמימות דעים. האם בסתם – ”בית הכנסת ברחוב היהודים?” או ”בעזרת בהכנ”ס” כלשהו? או שמא, כדברי מִסְפָּר מסרנים בבית הכנסת ‘האיסטנבולי’ או ב’רבן יוחנן בן זכאי’? הצלבת כמה מסורות שונות מצביעה, כפי שסברו וילנאי והמדריך הוותיק שצוטטו לעיל, על בית הכנסת אליהו הנביא כמקום האירוע. נמסר כי “מדליקים נר בבית כנסת ‘תלמוד תורה’ [כינוי לבית הכנסת אליהו הנביא] במקום אשר נעשה הנס.”
מקור אחר מסר כי בני העדה האשכנזית התפללו ב’אליהו הנביא’ (כנראה לאחר חורבן בית כנסת החורבה ופיזור קהילת שיירת רבי יהודה חסיד בשנת 1720) ואם כך, לוּלֵא העובדה שהחיד”א כבר ברבע האחרון של המאה ה-18 הביא את הסיפור, יכולנו להסיק כי מדובר באותו קלונימוס שעלה לירושלים ב-1700. כאמור, הסיפור בלתי מפוענח.
עלילת דם: לעומת אירופה, עלילות דם היו שכיחות פחות באימפריה העות’מנית. שם, לרוב, השלטון המרכזי התערב לטובת היהודים כבעלילת דמשק המפורסמת (1840). אבל דווקא במאה ה-16, (תקופתו של קלונימוס, לפי החיד”א) היה מקרה בצפון תורכיה.
נער, שאינו מבני ברית: על ההרוג נמסר כי היה: ”בן המלך מושל העיר”; ”בן הפחה”; ”נוצרי” או ”עני”.
באחת המסורות מסופר שבנו של הפחה התמיד להשתין על קיר בית הכנסת. לאחר שקולל על ידי רבי קלונימוס, הנער נשאר, לעיני כול, משותק ודבוק למקום. לאחר הפצרות אבי הנער, הרב קלונימוס התפלל והקללה הוסרה. אך בן הפחה לא למד לקח, חיפש לנקום ובִיים עלילת דם (לאחת גרסאות סיפור הנס תוספת נוגה – אֵם הנער התחננה לפני רבי קלונימוס כי ישוב ויחזיר את בנה לחיים).
כתיבת השם המפורש בשבת ותחיית הנער: האם כתב רבי קלונימוס את מה שכתב על קלף או על נייר, בעזרת קולמוס, כדרך יהודי המזרח, או עט עשוי מנוצה, האם הפתק הושם על מצחו של הנער או בפיו? כל אלה לא נדע. כל האפשרויות סופרו ונרשמו. אבל לגבי שני פרטים קיים תמימות דעות – היה זה בשבת והנער קם לתחייה כדי להאשים את רוצחיו.
גאולה: מעניין, ואף, אולי, מובן מאליו, רושמי ומוסרי האגדה נהגו בנימה המזכירה לפעמים את מגילת אסתר או את תפילת ‘על הניסים’ הנאמרת בפורים. אך, שלא כבקהילות יהודיות רבות בגולה ובארץ (כגון קהילת ותיקי טבריה, שמאז 1743 חוגגים את ‘פורים טבריה’) לא צוינה גאולת הקהילה באירוע שנתי מלבד, כאמור, על ידי אחד מוסרי האגדה, הדלקת נר בזירת ההתרחשות.
חרטה על חטא וקבורה: מאז מעשה הנס, רבי קלונימוס הצטער על כך שחילל את השבת בכתיבה. ומפני שדינו של המחלל את השבת הוא סקילה, ציווה הרב, לפי לפחות אחת הגרסאות, שלפני קבורתו תסוקל גווייתו. אך, יש המוסרים כי דרש שגופתו תישלח ממרומי הר ציון אל עמק יהושפט אשר למרגלות הר הזיתים ושם ייקבר. מוסכם על כל מספרי האגדה כי ציווה שעל קברו לא יוצב ציון. בני הקהילה לא אבו לקיים את בקשת רבם הגדול. וכאן הגרסאות שוב נחלקות. יש המוסרים שהגופה נשמטה מידי המלווים והתגלגלה במורד (ויש המוסיפים שנושאי המיטה הופחדו לאחר שהותקפו על ידי ערביי כפר סִילואן). במקום בו נפלה הגופה, ליד ‘קבר זכריה’, שם נקבר כבקשתו, ללא ציון. ד”ר אברהם אליעזר פרנקל (רופא ומשורר יהודי מווינה אשר ביקר בשנת 1856 בירושלים כדי לייסד את בית ספר למל) מסר בספרו ‘ירושלימה’ (וינה, 1860) על כך כי: “…ישליך כל העובר אבן על קברו, כי כל המחלל את כבוד השבת נסקל”. האומנם גל האבנים הגדול שכיסה את קברו של רבי קלונימוס היה מצבור של אבני סקילה או שמא כל יהודי שעבר במקום הניח, כנהוג, אבן על הקבר עַד ליצירת ‘מצבה ללא מצבה’?
גל קלונימוס המשוחזר בימינו, בעמק הקדרון (קרדיט: ישראל ויסוצקי, Google Maps).
מיקום הקבר בעמק יהושפט מאשש את הסברה שרבי קלונימוס היה בן זמנו של האר”י כי כבר בספרו ‘גט פשוט’ (איסטנבול, 1719) מסר הראשון לציון, הרב משה בן חביב, כי קברו של רבי קלונימוס נמצא למרגלות הר הזיתים סמוך לקברם של ‘המרדכי’ ושל רבי עובדיה מברטנורא.
מנהג ירושלמי עממי: הפרט שעליו כל המסרנים והרושמים תמימי דעת לגביו הוא כי לערמת האבנים מעל קברו של רבי קלונימוס בעמק יהושפט הייתה סגולה מיוחדת: מי שמסיבה כל שהיא התכונן לעזוב את ירושלים פקד את הקבר על מנת ליטול עמו אחת מאבני הגל – ערבון שישוב לעיר הקודש.
אימות לקיום מנהג לקיחת אבן מקברו של רבי קלונימוס הופיע יום אחד לאחר תפילת שחרית בשלוחות. לפני כעשרים וחמש שנים עלה הפסיכולוג הקליני פנחס ‘פינקי’ רוזנפלד עם אשתו רוברטה, מארצות הברית לירושלים. הקדימה אותם בתם דבורה ליס שכבר בשנת 1984 עלתה ארצה והצטרפה עם אישה סטיב לחברות בשלוחות. באחד מביקוריו בשלוחות, לאחר התפילה, הראה לי פינקי את שק התפילין שלו ובפינתה תפורה אבן. הבנתי מיד, ביודעי את סיפור רבי קלונימוס וקברו, שלבטח אחד אבותיו של פינקי ירד לארצות הברית מירושלים.
ואכן, בערך בשנת 1924 הגיעו צבי הרש רוזנפלד ואשתו פריידע גיטל לבית קלאגסבורן מירושלים לניו יורק שם שימש צבי הרש כרב קהילה. לפני כן, בעודנו בירושלים, היה סופר סת”ם ופקיד באגודת הסופרים וחרושת הקלף של פקוא”ים [פקידים ואמרכלים] מאמסטרדם. יש להניח שהמצב הכלכלי הקשה בשנים ההן דחף את המשפחה, כרבות אחרות, לרדת מהארץ. אך צבי הרש לקח עמו אבן, שטמן למשמרת בפינת שק התפילין שלו, סגולה וערבון בטוח שבבא העת יחזור לירושלים. נכדו ונינתו זכו.
אבי גודמן ז”ל, איש ירושלים. יהי זכרו ברוך.
6.2020
