גיליון 261, סיוון תשפ”ה
תפילת שחרית של יום שלישי, כ”ח באדר ב’ תרמ”א (29 במרץ 1881), הייתה תפילת שחרית שגרתית, אבל בבית הכנסת ‘ציוֹן המצוּיֶנת’ הורגשה אווירה נרגשת במיוחד. בית הכנסת, הניצב בקצהו המערבי של רחוב חברון (מעלה ח’לדיה) במרכז העיר העתיקה, היה מזוהה עם כולל גליציה מאז ייסודו ב־1863. כינויו העממי ביידיש היה ‘דֶּעם קָייסֶערְ’ס שׁוּל’, כלומר בית הכנסת של נתיני הקיסר. הכוונה היא לקיסר אוסטרו־הונגריה פרנץ יוזף, שהיהודים שעלו לירושלים מארצו לא זו בלבד ששמרו על זהותם האזרחית אלא גם המשיכו להפגין נאמנות לקיסר, ואף קיימו בבית הכנסת הזה תפילות לשלומו ולשלום מלכותו. מאותה סיבה היה אחד מכינויו של הכולל ‘הקיר”ה’ – ראשי תיבות: הקיסר ירום הודו, דהיינו: כוללם של יוצאי הקיסרות האוסטרו־הונגרית. ואחרי הצהריים של אותו יום אמור להגיע לירושלים אורח חשוב: רודולף, אַרְכידוּכַּס אוסטריה, בנו-יחידו של הקיסר פרנץ יוזף, יורש העצר של האימפריה האוסטרו־הונגרית. בכבודו ובעצמו. איך תוכלו להישאר אדישים?
בית הכנסת ציון המצוינת לפני שיקומו, 1979 (מקור: ש’ זכריה, חצר כולל גליציה וחצר הירשנזון בירושלים שבין החומות, ירושלים תש”ס, עמ’ 25).
באותו זמן היה רודולף בעיצומו של מסע שארך יומיים – מיפו, דרך רמלה ולטרון, לירושלים. ארץ הקודש קיבלה את פניו כשהיא במֵיטבה – מרבדים ירוקים, שדות של כתמים אדומים וצהובים וריחות אביב. הוא התפעל מן הנופים והתרבות שהיו כה זרים ומוזרים, וכנוצרי קתולי התמלא ברגשות דתיים עזים. את רשמיו כתב הנסיך רודולף ביומן מפורט שהנציח את ביקורו ההיסטורי. היומן נדפס בווינה מיד עם שובו, תחת הכותר Eine Orientreise (‘מסע למזרח’), אלא שהוא העדיף שהספר לא יישא את שמו ומחברו יישאר אנונימי. כעבור ארבע שנים הודפס בווינה במהדורה נוספת:
וכך כתב ביומנו:
“כאן פגשה אותנו ארץ חדשה, שונה, מזרחית, מקורית ועשירה יותר בצבעיה ממצרים. הכל היה חדש לגבי… הצעד הראשון על אדמת הקודש מעורר זכרונות של שלטון מלכות ישראל, על המלך החכם שלמה… ולעיני רוחנו חולפות אותן תמונות אשר מילאו תפקיד בחיינו כאשר קראנו בילדותנו את כתבי הקודש. אברהם אבינו, המלך הנווד, משופע בצאן ובסוסים גזעיים, באוהלים ובנשים נאות… אך הזמנים נשתנו והדת גם היא שינתה פניה, ומכל מכלול המנהגים והאמונות המזרחיים… רק עם אחד החזיק בארצו ושמר על טהרתו והמשיך באמונתו, האמונה בה’ האמיתי ובמשה נביאו – הוא העם העברי” (תרגום: ש’ הלוי, “ביקורים מלכותיים בירושלים במאה ה-19”, א’ שילר [עורך], ספר זאב וילנאי, ירושלים 1984, עמ’ 108).
ובכל זאת, נפשו של הנסיך רודולף הייתה עגומה, וראשו היה טרוד בלבטים ובספקות. הוא ידע את האמת – מסעו לארץ ישראל ומצרים לא היה אלא ניסיון לברוח ממר גורלו שגזר עליו אביו. הקיסר החליט לשדך את בנו בן ה-23 עם סטפני, בתו של ליאופולד השני מלך בלגיה, שהייתה בת 16, מבלי לשאול את דעתו של החתן. רודולף נפגש עם הכלה המיועדת, ומצא נערה עשירה ומיוחסת אך סרת טעם וחן לטעמו. הוא הניח לטלטולי הדרך המתפתלת במעלה שער הגיא לנער את מחשבותיו הנוגות, והנה ממרחק נראו חומותיה של ירושלים הקדושה. הסופר מאיר שלֵו תיאר את הרגעים הללו, בתיאור שברובו היתולי ומופרז:
“מבוצרת בחומתה התורכית, שהעלתה חיוכים על פני יועץ הארטילריה של הדוכס, קורצת באלף חרַכֵּי ירי ומוארת באור השקיעה, אמדה העיר הזקנה את קרבנה החדש. מיד ירתה בו את תחמושתה הבדוקה: חִצֵי צריחים מופזים, רשתות שמים ואור דמדומים כוזב, שנראה כאילו הוא ניתן להילעס. ברכי הדוכס פקו. בלי שהיות, כמו על פי פקודה, בותר האוויר היֵיני בסכיני כנפיהן של הסנוניות, באבחת חצוצרות המשמר ובריח זיעתם של מתפללים […] צללי מגדלים מתארכים, שווקים מתרוקנים מאדם, כיפות זהב עוממות ועוד כמה מראות פיוטיים המוכרים היטב לכל מעריציה. הדוכס חש את הסמרמורות שהבטיחו לו כתבי הקודש ומדריכי התיירים, שהן לוחשות במורד גבו ברטט דק ומהנה. הוא רשם ביומנו כי ירושלים היא ‘העיר היחידה בעולם הפולטת ריח גוף’“ (מ’ שלו, עשו, תל אביב 1991, עמ’ 18).
לאחר הלילה באכסנייה ביפו – שייזכר כחוויה בלתי נעימה במיוחד – העדיף הדוכס ללון בירושלים במחנה אוהלים שנשאו משרתיו מווינה. נתיני הקיר”ה היהודים בירושלים זכרו את ביקורו של אביו, הקיסר פרנץ יוזף, 12 שנה קודם לכן, בשנת 1869, ואת היחס החם שהפגין כלפיהם. הם המתינו לו על דרך יפו, סמוך למקום שבו יוקם לימים שוק מחנה יהודה, ליד שער הכבוד שהוקם לכבודו. לצדם עמדו נכבדי הקהילה היהודית מכל העדות: הרב שמואל סלנט – רבם של האשכנזים שאינם חסידים, הראשון לציון הספרדי הרב רפאל מאיר פניז’יל, ניסן בק – מנהיג עדת החסידים ואחרים. קבלת הפנים ליד אותו שער הונצחה ביומנו של הנסיך, בציור מרשים של אחד מחברי הפמלייה המלכותית, פרנץ פון פאוזינגר (ציוריו משולבים ביומן המסע, מהדורת 1885):
בציור נראים נכבדי היהודים כשהם רכובים על סוסים, אך ספק אם זהו תיאור ריאלי. גם הבתים שנראים ברקע אינם מוכרים לנו, ואם הם נועדו לתאר את מגרש הרוסים, הרי שהיו אמורים להיות מול פניה של הפמלייה המלכותית ולא בגבהּ.
הנסיך סקר את פניהם של מקבלי פניו, והחווה להם בתנועת יד. ביומנו הוא כתב אחר כך, שאינו מבין מדוע היהודים לבושים בבגדים ארוכים ובכובעי זאמש כאילו נמצאו בכפר בהרי הקָרְפָּטים. ליד שער כבוד נוסף, שהוצב לא הרחק משם, המתינו לו תלמידי בית הספר לֶמֶל ושרו לכבודו במקהלה. לפתע ניגש אליו יהודי גליציאני, ישראל יודל גולדברג שְׁמוֹ, והגיש לו שי קטן – יצירת אמנות של טקסט זעיר שנכתב בגרגרי חיטה. גם אירוע זה תואר בהומור בידי מאיר שלו:
“במחנה המתינה לו מקהלה טרחנית של חכמים, פרנסים ורבנים מכל עדות היהודים, שלא ידעו מאיזו ארץ בא, ולפיכך ניצבו מחוץ לאוהלו ושרו את הימנוני כל מדינות אירופה זה אחר זה, אחר כך דחפו קדימה יהודי צעיר אחד, וזה הגיש לו קופסת דַּר ובה חמישה עשר זרעונים של חיטה. הדוכס, שהיה יגע וכואב, ודקויות האירוח של המזרח היו זרות לו, לא שיער שחמישה עשר הזרעים הם שְׂכיות חמדה מיקרוגרפיות שחמש עשרה ברכות השחר של היהודים נכתבו עליהם במכחול של שׂערה אחת. הוא חייך בעיניים תפוחות ואדומות, מילמל תודה ובלע את הזרעים, שחצי שנה של עבודה דקדקנית הושקעה בהם. על פניו של היהודי חלף גל של זעזוע, וגל דומה לו הגעיש את מֵעיו של הדוכס” (שם, עמ’ 20).
למחרת, לאחר שנח מתלאות הדרך מיפו ומקבלות הפנים בירושלים, ביקר הנסיך רודולף בבתי התפילה הקדושים לנוצרים ונשא את תפילתו להיוושע מחיי הנישואים שנגזרו עליו. כשצעד בווייה דולורוזה חשב על גורלו של ישו בתחנת הייסורים האחרונה, ודמותה של סטפני נראתה לו לרגע כמו הצלב שעליו הוא עומד להיצלב. הוא לא ויתר על ביקור גם בכותל המערבי, ובבית הכנסת החורבה האזין לחזן שלמה ברדקי ולמקהלתו שבירכוהו בברכת ‘הנותן תשועה למלכים’ – עם אזכורים מיוחדים לאביו הקיסר ולסולטן העות’מאני. הוא עזב את עיר הקודש לא לפני שתרם 100 פרנק ליהודי ירושלים. את יתרת הזמן ניצל הנסיך למסעות צייד – תחביבו הוותיק – בערבות הירדן, ולביקור באתרים הקדושים לנוצרים בגליל.
הנסיך רודולף במדי צייד.
עד סוף אפריל 1881 כבר שב הדוכס רודולף לווינה, לחיק משפחתו וארוסתו הצעירה שלדאבונו המתינה לו שם. ב-10 במאי הוא נשא את סטפני לאישה, וכעבור כשנה וחצי נולדה בתם הנסיכה אליזבט מרי. רודולף לא יכול היה עוד לשאת את יגונו, והוא ברח מביתו ונדד בין מאהבות רבות, האחרונה שבהן הייתה מרי, בתו בת ה-17 של הברון אלבין וטסרה. בנסיבות לא ברורות, שעליהן נכתב רבות במחקר ובסיפורת (‘פרשת מאיירלינג’), נמצאו השניים מתים באחוזה במאיירלינג שממערב לווינה, לאחר שכפי הנראה התאבדו יחדיו. מותו בטרם עת של יורש העצר הכה בתדהמה את העולם כולו, ובדיעבד אף השפיע על מעמדה של האימפריה ההאבסבורגית שבתוך כמה שנים תגיע לקץ דרכה.
הזעזוע הורגש היטב גם בירושלים. נתיני הקיסר הוכו ב”אבל כבד”, ובבית הכנסת של הקיר”ה נערכו תפילות למנוחת נשמתו.
