בלב רועד מהתרגשות, בשפתיים לוחשות תפילה וביד אוחזת מזוודה מרופטת ניצב יעקב ולֵירו בשער יפו. באותם רגעים חלפו בראשו דווקא רגעי הפרידה מבני משפחתו בקושטא (אסתנבול), אבל כעת הוא היה בעיקר תשוש ורעב. עוברים ושבים הנחו אותו להגיע אל ה’יהודים שלו’, כלומר אל בני עדתו הספרדים, על מנת שיקלטו אותו. הוא סירך את רגליו בסבך הסמטאות אל בתי הכנסת הספרדיים שבדרום הרובע היהודי, שהיו באותו זמן – בשנת 1835 – בשיפוצים. את הנכס היקר ביותר שלו שמר ולירו בכיס החליפה, קרוב ללבו: תעודת הסמכה לשו”ב – שוחט ובודק – הן זו הערובה היחידה שלו למציאת פרנסה בעיר הקודש. אבל פרנסי העדה הביטו בה בחטף ובאדישות, ובמשיכת כתף הסבירו לעולה החדש הצעיר שמקצוע זה לא נחוץ כאן במיוחד – הן בשל עודף בשוחטים והן בשל מחסור בנשחטים.
באותם ימים שלט מוחמד עלי בארץ ישראל, ושנות שלטונו, כמו גם אלו שבאו לאחר שסולק ב-1840, התאפיינו בהתעניינות גוברת והולכת של נתיני מעצמות אירופה – סוחרים, צליינים, חוקרים וסתם תיירים. בעודו מתהלך בשוק הדחוס הבחין יעקב ולירו ברוסים, צרפתים או אנגלים שמנסים לשכנע את הרוכלים לשלם להם ברובל או בלירה שׂטרלינג. זהו זה! חלפנות! הרעיון נדלק בראשו, וכעבור זמן קצר כבר העמיד שולחן קטן בשוק. הלקוחות סמכו על הגינותו של היהודי הצעיר והחלו להפקיד בידיו כספים, כדי לא ליפול טרף לשודדי דרכים בדרכם לטבול בירדן או לפקוד את אתרי הצליינות בגליל. כך הפך דוכן החלפנות הקטן לבנק של ממש, ועם התרחבות העסק ייסד ולירו – ביחד עם שני שותפים, יהודי ונוצרי – בשנת 1848 את ‘בנק יעקב ולירו ושותפיו’. מיקום הבנק – בחנות קטנה ברחוב דוד פינת רחוב הנוצרים – לא נבחר במקרה: על ציר התנועה המרכזי של הצליינים בין שער יפו לכנסיית הקבר. היה זה הבנק הראשון בירושלים.
“בנק ואלירו” ברחוב דוד פינת רחוב הנוצרים. המפה מתוך: גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, תל אביב תשט”ו.
אגב תיאור אווירת השבת בשוק המרכזי של ירושלים העתיקה בשנת 1896, הזכיר המחנך דוד ילין את בנק ולירו:
“עברתי את שער יפו, ואבוא העירה. מהמקום הזה עד מבוא רחוב הבאטראק [=רחוב הנוצרים] אמנם אין חנויות רבות סגורות, כי אך כעשרים חנויות שונות ליהודים בין חמש ושבעים החנויות אשר לאורך החלק המערבי של הרחוב הזה, ואשר רובן הן לממכר פירות וירקות וכל דבר אוכל […] הוספתי ללכת, ואעבור בדרכי על פני הבאנק הראשון בעירנו, הוא הבאנק אשר לאחינו ה’ ולירו, אשר רק הוא לבד נשאר בתוקפו ולא הזדעזע בצוק העתים כאשר הזדעזעו שני הבנקים האחרים אשר היו לבני הנוצרים [כנראה, בנק פרוטיגר והבנק הגרמני]. ואבוא אל פינת רחוב הבאטראק. פה שבת המלכה לשפוך ממשלתה על פני הארץ. משמאלי רחוב הבאטראק ההולך ונמשך עד חלקת קבר משיחם [=כנסיית הקבר], ומלפנָי רחוב הביזאר [=רחוב דוד]. אלה שני רחובות המסחר היותר חשובים בעירנו, עתה נדמו. ברחוב הבאטראק רבו אמנם העוברים והשבים, כי כל הנכרים ההולכים לבקר את מקום קבר משיחם יעברו בו, אך שבת לה’ היום ממסחר ורוב חנויותיו סגורות” (מן המודיעים [=ד’ ילין], “טיול של שבת”, המליץ, שבט תרנ”ו).
עד מהרה החל הבנק הקטן לספק שירותים לחברות אירופאיות ולאנשי הון ושלטון, ויעקב ולירו פתח סניפים ביפו ובדמשק. כשמלאו לחיים אהרן – אחד מבניו של יעקב – 15 שנים, הוא קרא לו והודיע לו שעליו לעזוב את תלמוד התורה בו למד ולעזור לו בניהול הבנק. חיים אהרן היה בעל שׂכל חד וחריף, ובתוך שנים אחדות הוא הופקד על ניהול הסניף הירושלמי.
משמאל – מקומו של בנק ולירו ברחוב דוד. מבט ממערב. אוגוסט 2022.
בשנת 1874 נפטר יעקב ולירו. בדרכו האחרונה לבית העלמין בהר הזיתים ליוו אותו המוני יהודים וגם נציגי המעצמות הזרות בירושלים. באותו יום הורידה הקונסוליה האוסטרית את הדגל שלה לחצי התורן. חיים אהרן מילא את מקומו של אביו בניהול הבנק. עד מהרה התגלה כשרונו הפיננסי, ותחת הנהלתו התפתח הבנק בירושלים ועסקיו פרחו.
חיים אהרן ולירו (מקור התצלום לא ידוע).
בהתאם למעמדו הכלכלי, זכה חיים אהרן ולירו למעמד חברתי ופוליטי נכבד ומרומם. קיסר אוסטרו-הונגריה, פרנץ יוזף, שביקר בירושלים בשנת 1869, נהנה משירותיו והעניק לו אות אביר ‘הצלב האדום’. ולירו קיבל גם תעודת נתינות של מדינה זו, והיא סייעה לו רבות בעסקי הנדל”ן. גם הרוסים העניקו לו תואר אצולה ‘סנט אן’, והוא זכה גם לאותות כבוד מאת השלטון העות’מאני, שמינה אותו לחבר מועצת העיר ושופט בבית המשפט. הוא אף הועמד בראש ועד העדה הספרדית בירושלים וניהל את ענייניה במשך 25 שנים.
עם כל מעמדו המרומם לא זנח ולירו את ערכיו מבית. הוא הרבה במעשי צדקה וחסד ותמך בנזקקים רבים. שמו נזכר לטוב גם בזכות התרומות הרבות שהעניק לציבור:
“בין נדבותיו החשובות ביותר בימי חייו תזכר כברת האדמה אשר הקדיש ל’בית הזקנים’ הספרדי בירושלים [בימינו, המבנה ברחוב יפו 208-204], שהוא היה נשׂיאו במשך כמה שנים ועבד ודאג הרבה להתפתחותו, וכן המגרש הגדול לבית החולים ‘שערי צדק’ (עליו נבנה המוסד אח”כ [בימינו, המבנה ברחוב יפו 161]), לזכר בתו מלכה שנקטפה באביב עלומיה. בצוואתו השאיר סכום כסף מהונו למוסדות צדקה וחסד של יהודי ירושלים, בלי לציין עדה ומטרה. נחשב לאיש בינָיִם בירושלים, בבחינת ב”כ [=בא כוחם] של מוסדות היהודים בפני השלטונות. כל תפקיד צִבורי אשר הוטל עליו מלאהו מתוך הכרה ואחריות ויחרד לתוצאותיו. מעולם לא רמוּ עיניו בגלל עשרו כי ענָו היה האיש, לא הלך בגדולות ובנפלאות ממנו, ובפקחותו החדורה טעם זקנים ידע להתחבב על כֻּלם” (מ”ד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, ב, ירושלים תרצ”ח, עמ’ 266).
את ביתו בנה חיים אהרן ולירו בין החומות, בצפון העיר העתיקה, בקרבת שער הפרחים, אך הוא ניטש בפרעות תרפ”ט (1929) ובני המשפחה עברו להתגורר ברחוב יפו.
חצר בית ולירו בעיר העתיקה, ליד שער הפרחים. המבנה משמש בימינו למגורי יהודים, סוכות תשע”ב (מקור: בן נחום, ויקיפדיה).
לצד עסקי הבנק החל חיים אהרן ולירו לנהל קנייה ומכירה של קרקעות, מגרשים ובתים בירושלים ובסביבתה, רבים מהם ברחוב יפו. אחד מהם היה המגרש שלימים יוקם בו שוק מחנה יהודה, על חלקת אדמה אחרת נסלל לימים חלקו הצפוני של רחוב המלך ג’ורג’. אחד מבתי המשפחה היה בבניין שקיים עד ימינו, בצומת הרחובות יפו והמלך ג’ורג’ (רחוב יפו 51). חיים אהרן עצמו התגורר בקומת הקרקע של המבנה בערוב ימיו, בעוד את קומתו העליונה הוא הקדיש לבית הכנסת ‘שיבת ציון’ (בשנת 1900). בית הכנסת פעיל עד ימינו. בתים אחרים של המשפחה הקיפו את צומת הרחובות הזה (ובהם בית ‘קפה נאמן’ בימינו ובית ‘מעיין שטוב’ בעבר).
בשנת 1870 ביקר בירושלים שמעון ברמן, וכך הוא תיאר את הכניסה לעיר:
“אנו ממשיכים לרדת בהר ומתקרבים לירושלים. אני רואה כמה בתים נאים בבניינם. לבי יעלץ בקרבי למראה בניין רב מידות, שכמעט נשלמה בנייתו. הוא ניצב לימיננו, בצד הדרך, ובעליו – הבאנקיר היהודי העשיר ולירו. במרחק מה משם אראה 3-2 בתים קטנים יותר, בהם יהודים ידורו וכן כמה בתים בבניינם. בונה ירושלים ה’, השם יתברך מתחיל לבנות את ירושלים” (שמעון ברמן, מסעות שמעון, ירושלים תש”ם, עמ’ 63).
לאיזה מנכסיו של ולירו ברחוב יפו התכוון ברמן? אין לדעת בוודאות, אך יש לשער שהתיאור “בניין רב מידות” מתאים ביותר לזה שברחוב יפו 61, בו התגוררו בני המשפחה עד שנות ה-30 של המאה ה-20. “הבתים הקטנים” שראה ברמן הם, כפי הנראה, בתי שכונת נחלת שבעה שהחלה באותם ימים להיבנות. מעניין לציין, שלפי עדות זו בית ולירו נבנה באותה עת, ואם כך הוא מראשוני החלוצים שיצאו מן החומות באמצע המאה ה-19. נדמה כי עובדה זו נשכחה מן התודעה, וולירו לא זכור בתודעה בהקשר של ראשית היציאה מהחומות.
בית ולירו ברחוב יפו 61, 2022.
במלחמת העולם הראשונה שקעה ירושלים בימי מחסור וחרפת רעב. בעיצומם של אותם ימים, בשנת 1915, נסגר בנק ולירו, בתום 67 שנות פעילות פיננסית. בין השיקולים לסגירת הבנק היו גם, כפי הנראה, צמיחתם של בנקים מתחרים בירושלים והחלטה של בני משפחת ולירו להתמקד בעסקי נדל”ן בירושלים, בחברון, בבית לחם, בתל אביב ועוד. בשנת 1923 נפטר חיים אהרן ולירו ובניו המשיכו לנהל את עסקי המשפחה ונכסיה.
8.2022
