“המחתרת הודיעה שחיסלה מרגל פולני”: מי באמת רצה לרצוח את ויטולד הולניצקי?

ויטולד הולניצקי, 1932 (תצלום: ויקיפדיה).

מי רצח את הולניצקי ומדוע? כאמור, פרשייה זו נבלעה ונשכחה בתוך הגלים הסוערים של מלחמת השחרור, אבל נחשבה לאחת החידות הגדולות של אותם ימים.

נתן ילין מור, מראשי מחתרת לח”י, הודה שאנשיו הם שרצחו אותו, אבל טען שהייתה זו טעות מצערת:

“יתכן שנמצאו אנשים אשר מעוניָנים היו בסִלוּקם של פקידים היודעים פרטים ופרטי פרטים על עסקות שונות והם שדאגו להחדיר לשרות המודיעין של לח”י חשדות, כאילו עוסקים השניים ברִגוּל נגד הישוב העברי. הם גם דאגו לספק הוכחות לבִסוּס החשדות. השניים נלקחו לחקירה, נדונו למיתה והוצאו מיד להורג. לאיש מאנשי לח”י שטִפְּלו בתיק הזה לא אמר השם הוליאניצקי דבר. כאשר הגיעה הידיעה אלי באִחוּר, מחמת הנִתוּק, לא יכולתי להועיל עוד. רק לנשוך את שׂפתי מרוב צער על שכֹּה עלה בגורלו של איש, שתרם תרומה חשובה לקִדום מלחמת השחרור העברית. ידידו של יאיר, שנהרג בכדוריהם של ממשיכי דרכו. בטוחני שאך אשמת שוְא טפלו על הוליאניצקי וחברו, ומותם הוא אחת הטרגדיות שדרכה של מחתרת, כל מחתרת, רצופה בהן” (נתן ילין מור, לוחמי חרות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות, תל אביב תשנ”ט, עמ’ 473).

האמנם אשמת שווא טרגית? לא כך זה נראה. אנשי לח”י לא הסתירו את אחריותם למעשה, ואף טענו כי היה “מרגל פולני וסוכן של הבולשת הבריטית” (לוחמי חרות ישראל – כתבים, ב, תל אביב תש”ך, עמ’ 964-963). לכאורה, האיש נחשד בסיוע לאויב הערבי או הבריטי, אלא שמחקר שפרסמו ההיסטוריונים איזבלה גינור וגדעון רמז הוכיח – למרבה ההפתעה – כי לוחמי לח”י הוציאו את הולניצקי להורג משום שהיה… סוכן ביון אמריקני, שריגל נגד ברית המועצות!

האם חסרו ללוחמי המחתרות מטרות מלחמה, עד כדי כך שהכניסו את ראשם למאבקים בין המעצמות הגדולות בעולם? מה היה זה עניינם? לטענת גינור ורמז, בארגון לח”י החלו באותם ימים לגלות התעניינות רבה בברית המועצות, לא מטעמים אידיאולוגיים וקומוניסטיים, אלא משום שהעריכו שהסובייטים יתמכו ברעיון המדינה היהודית בארץ ישראל בשל עוינותם לבריטים. הערכה זו, שהתבררה למפרע כנכונה, הביאה לטוויית קשרים סודיים בין המודיעין של לח”י לבין הצבא האדום. וכך קרה שסוכני המודיעין הרוסי הם שגייסו את לוחמי לח”י לרצח הולניצקי, משום שעסק בפעילות אנטי קומוניסטית בשליחות הצבא האמריקני.

(ראו:I. Ginor and G. Remez, “A Cold War casualty in Jerusalem, 1948: The Assassination of Witold Hulanicki”, The Israel Journal of Foreign Affairs, 4,3 [2010], pp. 135-156).

הילדה שצפתה באֵימה בחטיפת ויטולד הולניצקי באותה שעת בוקר חשוכה בשכונת רחביה בירושלים הייתה ברברה בת ה-12, הבכורה בין שלוש בנותיו, תלמידת בית הספר הפולני-קתולי בעין כרם. לימים השתקעה בלונדון, וביחד עם בעלה סטיבן פיץ סימון ייסדה בשנות ה-60 את מותג האופנה בּיבָּה, ש’כבש’ את בריטניה. מאז אותה טראומה היא לא העזה לשוב לירושלים, וגם לא עלתה לקבר אביה בבית הקברות הקתולי בהר ציון. בשלהי שנת 2011, כשהיא כבר בת 75, הגיעה לירושלים כדי ‘לסגור מעגל’. עד לפיצוח החידה היא הייתה משוכנעת שלוחמי אצ”ל רצחו את אביה, משום שנחשד בסיוע לערבים. עתה, כשהיא בירושלים, היא הייתה מפויסת ואף נפגשה עם יאיר שטרן, בנו של אברהם. וכך סיפרה:

“אני עצובה אבל גם שמחה להיות פה. זה מדהים בשבילי לחזור לישראל […] לא הגעתי לישראל כל כך הרבה שנים כיוון שזה היה זיכרון כואב מדי […] כעת, אחרי שהמחקר הזה התפרסם, זה מדהים אותי שסוף סוף ישנו צדק” (א’ ברדנשטיין וי’ אלי, “בת קונסול פולין שנרצח בישראל הגיעה לסלוח”, nrg, 13.12.2011).

רצח ויטולד הולניצקי נשכח ונעלם בערפל ההיסטוריה של מלחמת השחרור, אבל סיפורו הוא אחד הסבוכים והמרתקים בתולדות ירושלים.