גיליון 216, אייר תשפ”ד
הצהרת כורש, בשנת 538 לפסה”נ, הייתה הזדמנות נדירה להגשים חלום ולמחות את חרפת חורבן ירושלים. המלך הפרסי קרא לפליטי יהודה לשוב אל ירושלים, שהחורבה בידי הבבלים 47 שנים קודם לכן, בשנת 586 לפסה”נ, ולכונן את בית המקדש (עזרא א, א-ד). אבל רק אלפים בודדים של גולי יהודה נענו לקריאה, בעוד רובם המשמעותי של היהודים העדיף להישאר “על נהרות בבל”, ולהמשיך להישבע “אם לא אעלה את ירושלים”.
הצהרת כורש על גבי גליל טין. מוצג בבריטיש מוזאום, לונדון. (קרדיט: Mike Peel, ויקיפדיה).
קשיים רבים נכונו לחלוצים שעלו עם גלי העלייה הראשונים לארץ יהודה ולירושלים, עליהם כתבנו כאן:
מה קורה בירושלים בזמן ההתרחשויות בשושן הבירה?
נחמיה, שעלה לירושלים ב-445 לפסה”נ, יזם את שיקום העיר:
“וָאוֹמַר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ, אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ. לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם, וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה!” (נחמיה ב, יז).
בשעת לילה הוא יצא בחשאי לבחון את השטח בעצמו:
“… וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר המפרוצים (הֵם פְּרוּצִים), וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ, וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי” (שם, יג-יד).
נחמיה, שמצליח בקושי רב לפלס דרך בין גלי החורבות, מגיע כנראה למסקנה שאין בכוחו לשקם את המדרון המזרחי של עיר דוד, ומחליט לבנות את החומה בראש המדרון. שרידי חומה זו – כך טוענים ארכאולוגים – נחשפו מעל מבנה האבן המדורג, סמוך ל’ארמון דוד’. בהמשך ימי הבית השני שופצה חומה זו, ונבנתה מחדש בימי החשמונאים במאה ה-2 לפסה”נ. שריד מרשים של מגדל בחומה זו נמצא מעל פינתו הדרומית של שטח G בעיר דוד.
שטח G בעיר דוד. צילום: נילי דל.
אחד האתגרים הקשים שעמדו בפני עזרא ונחמיה היה אבדן הזהות היהודית שהתבטא בשכחת התורה, השבת והחגים (נחמיה ח, א-יז; יג, טו-יח). גם נישואי התערובת נפוצו מאוד ואיימו על המשך הקיום היהודי. כאשר נודעו לעזרא היקפי התופעה הוא שקע ביגון ובתסכול עמוק:
“וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר: לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי. כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה. וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם” (עזרא ט, א-ג).
עזרא נחרד מכך שתופעת ההתבוללות הונהגה בידי אנשי שכבות העלית בחברה – השרים והסגנים, כמו גם הכוהנים והלוויים. “עמי הארצות” בספרי עזרא ונחמיה הם בני האוכלוסייה הנכרית שניסתה לדחוק את רגלי העולים החדשים, ולמנוע מהם את שיקום ירושלים והמקדש, והנה דווקא בהם נישאו יהודי ירושלים. גם נחמיה זעק:
“גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים, הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת), עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם” (נחמיה יג, כג-כד).
שברי קרמיקה מיובאת מחופה בצבע שחור, התקופה הפרסית. נמצאו בסינון עפר הר הבית (באדיבות פרויקט סינון העפר בהר הבית).
אחד הביטויים המובהקים להתבוללות הוא אבדן השפה העברית-ה”יהודית”, ואכן החייאת השפה הייתה אחת המשימות שעזרא לקח על עצמו. אבדן השורשים הגיע לכדי כך שהיו יהודים שלא יכלו להוכיח אפילו את מוצאם וייחוסם, והיו כוהנים שהודחו מן הכהונה בשל כך:
“וְאֵלֶּה הָעוֹלִים… וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם, אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם… אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָא, וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה” (שם ז, סא-סד).
נחמיה תיעב במיוחד את הכוהנים המתבוללים וכינה אותם בבוז “גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה” (שם יג, כט). אחת המשפחות המתבוללות הייתה משפחתו של הכהן הגדול יוידע בן אלישיב. עניינו נזכר בתיאור קצר וסתום בסוף ספר נחמיה:
“וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי” (שם יג, כח).
סנבלט החורוני, חתנו של הכהן הגדול, היה אחד ממנהיגי “עמי הארצות” שהתנגדו בכל כוחם לשיבת ציון, ופעלו נגדה בכל האמצעים שעמדו לרשותם, לרבות אלימות (נחמיה ג, י-יט; ד, א-טז; לג-לה). סנבלט היה שומרוני, העם השכן ליהודה מצפון, ומושבו היה בחורון, המזוהה כיום עם הכפר הערבי חווארה הסמוך לשכם. מדברי נחמיה משתמע שהוא גירש את יוידע (“ואבריחהו מעלי”), כנראה מירושלים ומהמקדש, אבל לפי יוסף בן מתתיהו – ההיסטוריון של שלהי ימי הבית השני, יוידע ירש את אביו ככהן גדול ואחריו ירשו את המשרה צאצאיו יוחנן וידוע. יוסף אף מסר פרטים שונים מאלה שנמסרו מפי נחמיה, וציין שסנבלט חיתן את בתו עם מנשה, אחיו של ידוע, ולא עם יוידע:
“משמת הכוהן הגדול אלישיב ירש יוידע בנו את הכהונה הגדולה. וכשמת גם הוא קיבל משרתו יוחנן בנו […] כשנפטר יוחנן מן העולם ירש ידוע בנו את הכהונה הגדולה אחריו. גם לו היה אח ושמו מנשה. סנבלט, כותי לפי גזעו (וזה גם מוצא השומרונים), שנשלח כפחה לשומרון על ידי דריוש המלך האחרון, ידע שירושלים היתה עיר מפוארת ומלכיה הסבו טרדות רבות לאשורים ולתושבי חילת סוריה, ושמח לתת לו למנשה (זה) את בתו הקרויה ניקאסו לאשה, כי מאמין היה שנישואים אלה ישמשו לו ערובה לחיבת עם היהודים כולו” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים [מהדורת א’ שליט], יא, 303-297).
מעניין לציין שעדות היסטורית על כך שיוידע ויוחנן, צאצאיו של אלישיב, ירשו אותו במשרת הכהונה הגדולה, נמצאה גם באגרות שנשלחו מאת ידניה, איש המושבה היהודית יֵב שבמצרים העליונה, אל בגוהי, פחה יהודה לאחר נחמיה, בשנת 407 לפסה”נ. ביֵב (היא אלפנטינה שקרבת אסואן, בדרום מצרים) היה מרכז יהודי חשוב בתקופה הפרסית, ואף נבנה שם מקדש כדוגמת בית המקדש בירושלים שהוקרבו בו קרבנות לה’. בראשית המאה ה-20 התגלו ביֵב מכתבים בארמית הכתובים על גבי פפירוסים, ובהם שפע של מידע היסטורי על יהדות יב בתקופה המקבילה לספרי עזרא ונחמיה. ידניה מתאר באגרתו פרעות ביהודי יב, שהונהגו בידי כוהני מצרים והסתכמו בחורבן ובהפסקת עבודת המקדש. הוא קובל על כך שכוהני ירושלים שומרים על שתיקה, ולא מתערבים באסון הנורא שפקד את אחיהם במצרים:
“[…] בעת אשר זאת הרעה נעשתה לנו, איגרת שלחנו (אל) אדוננו ואל יהוחנן הכהן הגדול וחבריו הכוהנים אשר בירושלים, ואל אוסתן אחיו של ענני וחורי היהודים. אגרת אחת לא שלחו אלינו. אף מחודש תמוז שנת 14 לדריוש המלך ועד זה היום אנחנו שָׂקים לובשים וצמים, והנשים שלנו כאלמנה עשויות, (ב)שמן אין סכים ויין אין שותים. אף מן (העת) ההיא ועד יום שנת 17 (ל)דריוש המלך מנחה ולבו[נ]ה ועולה לא עשו במקדש ההוא” (תרגום: ב’ פורטן, ממגדל סונה: תעודות לתולדות היהודים במצרים בתקופת פרס, ירושלים תש”ף, עמ’ 19).
אחד ממכתבי יֵב. מוצג במוזאון ברוקלין, ארה”ב.
אין בידינו מידע נוסף על יוידע בן אלישיב וצאצאיו, אבל נחמיה העיד שפעילותו הנמרצת להשבת העם ביהודה לשורשיו נחלה לבסוף הצלחה. משפחות המתבוללים וה’מגואלים’ התפרקו ושבו ליהדותם בכל לבם:
“וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר, וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה’ אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם, וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה’ אֱלֹהֵיהֶם” (נחמיה ט, ב-ג).
שיאה של פעילות זו היה בכריתת ברית – “אמנה” – בחצרות בית המקדש בירושלים, ובה השבועה לחדול מנישואי התערובת:
“וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים, וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ… וּשְׁאָר הָעָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִים הַמְשֹׁרְרִים הַנְּתִינִים, וְכָל הַנִּבְדָּל מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֶל תּוֹרַת הָאֱלֹהִים נְשֵׁיהֶם בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם כֹּל יוֹדֵעַ מֵבִין. מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים, וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו. וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ” (שם י, א-לא).
כך מתחילה תקופת הבית השני. מתוך הקשיים והאתגרים צמחה ירושלים אל אחת מתקופות השיא והפאר בתולדותיה.
