מתחת לבניין המגורים בלב העיר העתיקה, ברחוב פלוגת הכותל 8, נחבא אתר ארכאולוגי קטן בהיקפו אך עצום בחשיבותו. המטייל שאינו בקי ברזי הרובע היהודי יתקשה להבחין באתר, אבל הוא נגיש בתיאום מראש עם מחלקת התיירות של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי (טל’ *4987). זהו אתר שנחשף עם עבודות שיקום הרובע לאחר מלחמת ששת הימים, בחפירות שניהל פרופ’ נחמן אביגד. לנוכח חשיבותו ההיסטורית והלאומית של הממצאים נוצקו יסודות בניין המגורים אל תוך האתר הארכאולוגי, והאתר נפתח לתיירות מתחתיו. נוסחה זו, של אתר עתיקות נגיש מתחת למבנים חדשים ברובע, יושׂמה גם באתרי ‘הבית השרוף’ (ברחוב תפארת ישראל 2), ‘הרובע ההרודיאני’ (ברחוב הקראים) וכנסיית הנֵאה (בכיכר בתי מחסה).
‘המגדל הישראלי’ (מקור: Ranbar, ויקיפדיה).
במה מדובר? בבסיס של מגדל שער, בעובי מרשים של כ-4.5 מטרים, ובגובה של 8 מטרים, בנוי אבני גוויל וביניהן מילוי באבנים קטנות יותר. המגדל מתוארך לסוף תקופת הבית הראשון, היא ‘התקופה הישראלית’, ומכאן הכינוי שדבק בו. הוא נבנה כנראה בתוואי החומה הצפונית של העיר, לאורך ערוץ נחל הצולב. ממצא זה אינו עומד בפני עצמו – ממערב (מתחת לקרדו) ומדרום לו (‘החומה הרחבה’) נמצאו קטעי ביצורים נוספים מתקופת הבית הראשון, אך הזיקה בין כל אלה לא הוּכחה והחוקרים לא הגיעו להסכמה באשר לתפקודם.
מפת הביצורים הקדומים שנחשפו בצפון הרובע היהודי. מספר 2 הוא ‘המגדל הישראלי’, ומספר 4 הצמוד לו הוא הביצור החשמונאי. מספר 3 הוא הביצור הישראלי שנמצא מתחת לקרדו, ומספר 1 הוא ‘החומה הרחבה’ (מתוך: נ’ אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים 1980, עמ’ 50).
על כל פנים, לפי זמנו של המגדל נוכל לדמיין את מה שהוא ‘ראה’ – את צבאות הבבלים מהדקים את המצור על ירושלים:
“וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר… וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב” (מלכים ב כה, א-ד).
הוא גם ‘ראה’ את “בני ציון היקרים” מתייסרים בזוועות הרעב בשנות המצור:
“בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז, אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר. גַּם תנין (תַּנִּים) חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כי ענים (כַּיְעֵנִים) בַּמִּדְבָּר. דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם. הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת, הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת… חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת, צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ. טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ, בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי” (איכה ד, ב-יב).
אבל מה ‘המגדל הישראלי’ ‘ראה’ בימי מלחמת החורבן? את זאת לא נצטרך לדמיין, משום שלמרגלותיו נמצאו שרידי אפר ופיח וראשי חצים. זוהי עדות אילמת, אך מרגשת, לאסון שהתחולל כאן:
“… בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים, עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה’ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים …” (מלכים ב כה, ח-י).
נבוזראדן היה המצביא (“רב טבחים”) של חילות הבבלים (“חיל כשדים”), שהמיטו על ירושלים את חורבנה ב-586 לפסה”נ. שני סוגים של חצים נמצאו כאן: משונן ושטוח.
ארבעת החצים שנמצאו ב’מגדל הישראלי’ (מתוך תצלום בתצוגה באתר).
את מהות הממצא הארכאולוגי סיכם פרופ’ אביגד כך:
“בתוך החומר השרוף נמצאה קבוצה של ראשי חצים, ארבעה מהם של ברזל ואחד של ברונזה. חצי הברזל השטוחים הם מטיפוס מקומי, שהיה שכיח בתקופה הישראלית, ואילו חץ הברונזה בעל שלוש הצלעות והפותָה הוא טיפוס צפוני, המכונה ‘חץ סְקיתי’. סוג זה היה בדרך כלל בשימוש בידי צבאות זרים שנלחמו בארץ. הוא מופיע לראשונה בסוף המאה השביעית לפני סה”נ, ושימושו נמשך בתקופה הפרסית. שלושת הנתונים שנתגלו – ביצור, חִצים ושְׂרֵפה – מורים בעליל על קרב שהתחולל כאן על כיבוש החומה. התוקפים הזרים השתמשו בחצי ברונזה, ואילו המגינים על החומה ירו חצי ברזל והטילו לפידים בוערים, כדי להעלות באש את הציוד המלחמתי של האויב, כגון: אילי מצור, מגנים וסולמות. לפי כמות שרידי השרפה, שנמצאו בשטח הקטן שחשפנו, הצליחו המגינים במעשי ההצתה, אבל זה לא הכריע את הקרב על החומה שנכבשה בידי התוקפים” (נ’ אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים 1980, עמ’ 53).
ביצור מאוחר יותר, מימי מלכות החשמונאים, נשען אל המגדל. בכך התאמתה עדותו של יוסף בן מתתיהו (תולדות מלחמת היהודים עם רומאים ה, ד, ב), על ההקבלה בין קווי החומה בימי הבית הראשון והשני. עז היה רצונם של החשמונאים לשוב לימי הזוהר של מלכות בית דוד, ולפנינו עדויות כיצד לא רק דבקו בדרכה, אלא גם באבניה. הרובע היהודי המתחדש הוא המשך ההידבקות של צאצאי אותן מלכויות באותן שאיפות ובאותן אבנים.
בברכת “צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ“ (זכריה ח, יט).
7.2021
