בוודאי שמחתם לחזור לשגרה אחרי שבועות לא קצרים של חגים.
לא אם אתם צאצאי רבי משה בן מימון – רמב”ם. כי אם זכיתם להיות מצאצאיו עוד לא חזרתם לשגרה, מן הסתם. ביום שלישי האחרון (ו’ בחשוון) חגגתם בוודאי את יום תפילתו בהר הבית, והיום (ט’ בחשוון) את יום תפילתו במערת המכפלה בחברון. את חוויית ביקורו של רמב”ם בארץ כשהיה בגיל 27, בין האביב לסתיו של שנת 1165, הוא הנציח בסדרה של תאריכים שאותם חגג וציווה לצאצאיו עד סוף כל הדורות לחגוג ביחד אתו. לכן נציין גם אנחנו את המאורע של ביקור רמב”ם בירושלים, השבוע לפני 856 שנה, ונקדיש כמה דקות לעיון קצר בשאלת יחסו לסוגיית העלייה להר הבית – סוגייה הלכתית אקטואלית במיוחד.
מצוות מורא מקדש היא מצוות עשה המחייבת את האדם לירא את בית המקדש:
“אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'” (ויקרא כו, ב).
אבל איך מקיימים מצווה זו? האם בכלל אפשר לצוות לירא מפניו של מבנה? האמנם המקדש נועד להטיל יראה על האדם? האם זהו עוד אחד מן הציוויים המכוונים ללב (כמו “ואהבת”, “ושמחת”), או שיש פעולות ממשיות שגורמות ליראה כזו? ובכלל, מדוע לא די לכבד, לאהוב או פשוט לרצות לבקר במקדש? ומה בזמן שאין בית המקדש קיים, האם מצווה זו נגרעת מן התורה?
חכמים השיבו על השאלות הללו, ואגב כך גם הסבירו את פשר סמיכות השבת למקדש בפסוק:
“יכול יהא ירא מן המקדש? תלמוד לומר: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. מה שבת – לא מן השבת אתה מתיירא אלא ממי שפקד על השבת, אף מקדש – לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מניין? תלמוד לומר: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ – מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. איזהו מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובתרמילו, במנעלו ובאפונדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר” (ספרא, ויקרא יט, ל).
מדרש התנאים פותח בקביעה הבסיסית, שמוּשָׂא היראה אינו בית המקדש אלא מי ששיכן שמו בתוכו – הקב”ה. קדושת המקום אינה תלויה בקיומו של המקדש, לפיכך מצווה זו נוהגת בהר הבית בין שבית המקדש קיים ובין שעומד בשיממונו. הצדדים המעשיים של מצוות מורא מקדש כוללים פעולות המבטאות כובד ראש ורגשי כבוד – באמצעות הלבוש, נשיאת חפצים אישיים והימנעות מפעולות גופניות בזויות כמו יריקה. עלייה להר הבית חייבת להיות מטרה כשלעצמה, ולכן “לא יעשנו קפנדריא” – לא יקצר בו את דרכו.
חז”ל דנו בפרטי הלכות מורא מקדש במקומות נוספים, והגמרא דנה גם בשמירה על כבוד המקדש מחוץ להר הבית, מנקודות שמהן אפשר לצפות אליו – “מן הצופים ולפנים וברואה” (בבלי, ברכות סא ע”ב).
“בזמן שהמקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים, שהוא חוץ לירושלים ולפנים. והוא שיהיה רואה את המקדש, ולא יהיה גדר מפסיק בינו ובין המקדש” (הלכות בית הבחירה ז, ח). מבט אל מקום המקדש בהר הבית מכנסיית דומינוס פלביט בהר הזיתים (צילום: Deror Avi, ויקיפדיה).
בספרו ההלכתי ‘יד החזקה’, סיכם רמב”ם את ההלכות העיקריות של ‘מורא מקדש’ שנדונו בדברי התנאים והאמוראים (הלכות בית הבחירה ז, א-ט). בספר המצוות שלו הוא שב וסיכם אותן בתמציתיות, לא לפני שעמד על חומרת מצווה זו:
“היא שצוָנו לירא מן המקדש הזה מאֹד, עד שנשׂים בנפשנו משׂא הפחד והיראה, וזה מיראת המקדש, והוא אמרו יתעלה: וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ” (ספר המצוות לרמב”ם, מצוות עשה כא).
אבל בספרו ‘מורה הנבוכים’ הרחיב רמב”ם את גדרי המצווה, הרבה מעבר למה שפירטו חז”ל. הוא כלל בגדריה רבות מפעולות עבודת המקדש, כגון: הדלקת המנורה, בגדי כהונה, האיסור לכוהנים להיכנס למקדש בכל עת, האיסור להיכנס לעזרה בטומאה, הקטרת הקטורת ועוד. בתוך הפירוט הנרחב הזה הוא העמיק בשורשי המצווה הזו:
“וכבר ידעת הדגשת התורה את הדעה על רוממות המקדש ויראתו, כדי שתהא לאדם התפעלות שפלות הרוח והכניעה בעת ראייתו. ואמר: וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, והשוָהו לשמירת שבת חזוק ליראת המקדש […] הכל חוזר ליראת המקדש, שהיא סבה ליראת ה’, מפני שזה גורם להתפעלות כאשר פונים אליו, ויתרככו הלבבות הקשוחים ויכנעו, אשר הנחה ה’ כל ההנחיות הללו בעצות מרחוק כדי לרככם ולהביאם לשפלות הרוח כאשר יפנו אל הבית הזה, ואז יקבלו צוויי ה’ המכשירים את האדם וייראוהו, כפי המתבאר לנו בכתב בתורה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים (דברים יד, כג). הנה נתבארה לך התכלית המכוונת בכל הפעולות הללו מה היא” (מורה הנבוכים [מהדורת י’ קאפח], ג, מה).
רמב”ם ראה אפוא במצוות מורא מקדש אמצעי למטרה העליונה: יראת ה’. בכך ביאר למעשה את העקרון שביטאו חז”ל, כדלעיל: “לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש”.
כאמור, כבר בחז”ל הודגש שמצוות מורא מקדש על כל פרטיה נכונה גם לימים שבית המקדש בחורבנו. כך גם הדגיש רמב”ם עצמו:
“אע”פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו. לא יכנס אלא למקום שמותר לו להכנס לשם […] (הלכות בית בחירה ז, ז).
רמב”ם אמנם פסק בעצמו שאסור להיכנס לפנים מן החֵיל (שם ו, יד-טז; הלכות ביאת המקדש ג, ה), לפיכך מובן מכאן שרמב”ם הבחין בין תחומים מותרים לכניסה בהר הבית לתחומים המקודשים של המקדש וסביבתו הקרובה, האסורים בכך. ואמנם, הבחנה זו מפורשת בספר המצוות:
“מצוה עז: שהזהיר כל טמא מהכנס במקדש וכל שדומה לו לדורות כל העזרה ומשער נקנור ולפנים, שהוא עזרת ישראל. והוא אמרו יתעלה: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה, ג), רוצה לומר: מחנה שכינה […] מצוה עח: שהזהיר לכל טמא להכנס תוך מחנה לוייה שכמוהו הר הבית, כמו שאמרו ביש מסכת כלים (משנה, כלים א, ח), ושם התבאר איסור ביאת טמאים להר הבית […]” (ספר המצוות לרמב”ם, מצוות לא תעשה עז-עח).
רמב”ם הבחין אפוא בין הר הבית בכללו לבין אזורים בתוכו, כשבכולם אסורה הכניסה בטומאה. את ההבחנה הזו כבר עשתה המשנה במסכת כלים, ורמב”ם הסביר את יישומה למעשה. הוא שב והדגיש שהבחנה זו נכונה “לדורות”, דהיינו גם לדורות החורבן. עקרון זה, של הסמכת הלכות שנהגו בזמן הבית להלכות בזמן שלאחר חורבנו, שב ומודגש בפסיקות נוספות של רמב”ם (למשל: הלכות חמץ ומצה ח, א).
את כמיהתו לעיר המקדש הביע רמב”ם במסע ממושך ורצוף סכנות, שערך כאמור בשנת 1165, בלוויית אביו ואחִיו. ירושלים באותם ימים הייתה בירת הממלכה הצלבנית בארץ ישראל, ואופייה היה נוצרי-קתולי מובהק. על פי המקורות ההיסטוריים הידועים, היה זה הביקור הראשון של יהודי בעיר הקודש מזה 66 שנה, מאז הכיבוש הצלבני וחורבן הקהילה היהודית בעקבותיו, בשנת 1099. רמב”ם תיאר את הביקור ההוא בשתיים מאגרותיו ששרדו.
אגרת אחת תועדה בסוף פירוש למסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי המיוחס לרמב”ם, בכתב יד מן המאה ה-15. כתב היד הועתק מכתב יד קדום יותר, של ר’ שמואל שקייל – תושב עכו במחצית השנייה של המאה ה-13 – שבעצמו העיד שהעתיק מכתב ידו של ר’ דוד הנגיד, נכד רמב”ם. באגרת זו מתאר רמב”ם את ביקורו בארץ ישראל, תוך שהוא מפרט תאריכים שבהם אירעו לו אירועים מיוחדים ואותם כאמור הוא מבקש להנציח. את הביקור בירושלים הוא תיאר כך:
“וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון, שנת ששה ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלם תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון”.
קטע מאגרת רמב”ם, שהשתמרה בכתב יד מן המאה ה-15. כתב היד שמור בספרייה הלאומית של צרפת בפריס, מס’ 336. תודתי לחברי הרב פנחס אברמוביץ’ על עזרתו במציאת האגרת.
למה התכוון רמב”ם בביטוי “הבית הגדול והקדוש”? בית כנסת לא היה כנראה בירושלים משום שלא הייתה בה קהילה, ואף לוּ נמצאו בה יהודים בודדים באותה עת אין ספק שלא התפללו בבית כנסת גדול ומרשים. ביטוי זה הלֹא מוכר לנו מברכת ‘בונה ירושלים’ בברכת המזון (בבלי, ברכות מח ע”ב), והוא מתייחס לבית המקדש. כמובן, בית המקדש היה חרב בזמנו של רמב”ם, ולכן כוונתו הייתה, כפי הנראה, למקום בית המקדש. הבנה זו מתחזקת לאור האגרת הנוספת שבה התייחס רמב”ם לביקורו בארץ. אגרת זו נכתבה אל ר’ יפת הדיין מעכו, שהתלווה לרמב”ם, לאביו ולאחיו במסעם לירושלים, ובה הוא תיאר את אותו אירוע כך:
“ארבעתנו הלכנו בבית ה’ ברגש” (י’ שילת, איגרות הרמב”ם, ירושלים תשמ”ז, א, עמ’ רל).
שוב לא נוקט רמב”ם בביטוי ‘הר הבית’, אלא בביטוי שאול מספר תהילים (נה, טו). אבל שוב אנו נדרשים לשאול למה התכוון בדבריו? במקרה זה רמב”ם בעצמו הבהיר היכן הוא בית ה’ שבו מהלכים ברגש:
“וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה’. כמו שנאמר: וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (מלכים א ט, ג). ומהלך באימה וביראה ורעדה, שנאמר: בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ […] (תהילים נה, טו) (הלכות בית הבחירה ז, ה).
רמב”ם מבאר אפוא את דבריו, ומסביר שמצוות מורא מקדש מעשית ואפשרית ליהודי העולה להר הבית, במקומות המותרים לביקור, ביראה וברגש. האם נוכל לשער את רגשותיו של רמב”ם, מלבד האימה והרעדה, בשעה שהמראה שהתגלה לנגד עיניו בהר הבית היה של כנסיות נוצריות?
שאלת יחסו של רמב”ם לכניסה להר הבית עומדת בבסיס הפולמוס ההלכתי בשאלה זו. חשוב לציין, כי רוב הפוסקים – והבולטים שבהם – אוסרים באיסור גורף את העלייה לכל שטח הר הבית, ולא מצאו ברמב”ם כל פתח להיתר. רבים שקלו וטרו בהבנת רמב”ם, ואנו לא באנו לפסוק הלכה אלא רק לעיין בדבריו כהווייתם, לפי קוצר היריעה ולפי קוצר דעתנו. לפיכך ננסה להציע פתח נוסף להבנת העניין.
המשנה דנה בדין תקיעת שופר ביום טוב של ראש השנה שחל בשבת, ומבארת שבזמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעים ב”מקדש” אבל לא ב”מדינה”. את המשנה פירש רמב”ם כך:
“כבר ביארנו לך כמה פעמים, כי ‘מקדש’ נקראת ירושלים כולה, ו’מדינה’ שאר ארץ ישראל” (פירוש המשנה לרמב”ם, ראש השנה ד, א).
לשיטת רמב”ם, אם כן, ירושלים העיר מוגדרת כ’מקדש’. את שיטתו הוא ביאר ב’יד החזקה’:
“אבל בזמן שהיה בית המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת, כל זמן שבית דין יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים […] אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלים, אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין” (הלכות שופר ב, ח).”
רמב”ם היה עקבי בשיטתו, ואכן “כמה פעמים” פסק באופן דומה במקרים הלכתיים אחרים (ראו פירושיו למשנה: מעשר שני ב, ד; סוכה ג, י; שקלים א, ג): דין ‘מקדש’ חל על ירושלים כולה. אם כן, האם נוכל להסביר שכאשר רמז רמב”ם שהתפלל בהר הבית התכוון למעשה לתפילה בירושלים העיר? ייתכן שהתשובה לכך אינה חד משמעית, ובכל זאת, הביטויים שנקט בהם – ‘בית ה”, ‘הבית הגדול והקדוש’ – נראים מכוונים להר הבית, שכן לו היה מדובר ב’סתם’ ירושלים יש להניח שלא היה בוחר בהם.
אם כן, מצוות ‘מורא מקדש’ זכתה במשנת רמב”ם לא רק להרחבה אל תחומים מעשיים-הלכתיים מגוונים למרות שבית המקדש כבר לא קיים, אלא גם לביטוי ממשי של עלייה לרגל אל חורבות המקדש בהר הבית.
10.2021
