גיליון 230, אב תשפ”ד
שׁוּל ביידיש הוא בית כנסת, אבל בירושלים השול – בה’ הידיעה – הוא בית המדרש המרכזי של חסידי ברסלב, בפינת הרחובות סלנט ומאה שערים. זהו מקומה של ישיבת אור הנעלם, הישיבה המרכזית לחסידי ברסלב בירושלים, ששורשיה ברובע היהודי לפני חורבנו במלחמת השחרור (1948).
‘השׁוּל’ – בית המדרש הגדול של חסידי ברסלב בשכונת מאה שערים (צילום: Yoninah, ויקיפדיה).
בהקשר זה, הביטוי ‘חסידי ברסלב’ דורש הסבר. במרחב הציבורי בישראל בולטת נוכחותם של חסידי ברסלב, שניכרים היטב במראה, בלבוש ובהתנהגותם המוחצנת. זהו זרם חדש, וראשיתו בתנועה המונית של חוזרים בתשובה שהחלה במחצית השנייה של המאה ה-20. החברים בזרם הזה רואים ברבי נחמן מברסלב את רבם ולומדים את תורתו, אבל הם אינם חסידי ברסלב ה’מקוריים’. חסידות ברסלב הייתה חיה קודם להם (אם כי יש המכנים אותה ‘החסידות המתה’, משום שאין לה אדמו”ר חי), והיא חיה גם כיום בנפרד מאותם חסידים ‘חדשים’. ‘השול’ במאה שערים מזוהה עם חסידי ברסלב ה’מקוריים’, וכדי להבדילם מאלו החדשים הם גם מכונים ברחוב הירושלמי-החרדי ‘פלג השול’, או גם ‘פלג הקהילה’.
בכותל הצפוני של השול הברסלבי קבועה כספת גדולה ונעולה היטב. בתוך כלוב הזכוכית מונח כסא מהודר בחיטובי עץ ובמושב מרופד בבד קטיפה אדום.
בחרדת קודש מספרים החסידים שזהו כסאו של רבי נחמן מברסלב. הם שומרים עליו בקנאות ומוציאים אותו רק במקרים מיוחדים, בעיקר לשמש ‘כסא של אליהו’, דהיינו כסא לסנדק בברית המילה. יש הרואים בכסא הריק דימוי לחסידות ברסלב עצמה, שכן אין לה אדמו”ר וגם לא יכול להיות מחליף לרבי נחמן, כך נוצר הביטוי ‘הכסא הריק’ המבטא את המשכת דרכו של רבי נחמן גם בהיעדרו.
רבי נחמן, מייסד חסידות ברסלב והאדמו”ר האחד והיחיד בתולדותיה, נולד במז’יבוז’ שבפולין (כיום באוקראינה) בשנת 1772. מז’יבוז’ היא עיירת הולדתה של תנועת החסידות ומקום מושבו של הבעש”ט מייסדה. רבי נחמן היה נין הבעש”ט מצד אמו ונכד רבי נחמן מהורדנקא מצד אביו – על שמו הוא נקרא. רבי נחמן מהורדנקא היה מתלמידיו המקורבים של הבעש”ט, והנהיג את קבוצת החסידים הראשונה שהעלתה לארץ ישראל ב-1764. רבי נחמן עצמו כסף לארץ ישראל כל ימיו ואף זכה לבקר בה בשנת 1798. את הכסא קיבל רבי נחמן מאחד מחסידיו, שהיה, לפי אחת הגרסאות, שוחט מטְשֶׁרין – עיירה ברוסיה (כיום באוקראינה). כך מסר אחד מוותיקי חסידות ברסלב בירושלים בתקופת המנדט:
“אחד עשה כסא לרבינו זצוק”ל, ושאל אותו רז”ל: כמה זמן עשית אותה? ענה לו: בחצי שנה. ושאל אותו רבינו זצוק”ל: האם כל היום עשית אותה? ענה לו: לא, רק בכל יום עבדתי שעה אחת (כי הי'[ה] כסא נאה ומצויירת בציורים נאים). אמר לו רבינו זצוק”ל: אזוי! האסטו מיר אין זינען גיהאט אהאלב יאהר אללע טאג א שעה [=כך! האמנם חשבת עלי במשך חצי שנה כל יום במשך שעה!]” (אברהם מטולטשין, אבני”ה ברזל, בתוך: שמואל הלוי הורביץ, כוכבי אור, ירושלם תשכ”א, עמ’ כז).
עיקר פעילותו של רבי נחמן בקרב חסידיו הייתה בשנות שהותו בברסלב, אבל בערוב ימיו עבר לאוּמן, שם נפטר ונקבר בשנת 1810. בין שאר חפציו, עבר הכסא בירושה לחיה בתו, ואחריה עבר מיד ליד עד שנמצאה לו פינה בבית המדרש הברסלבי באומן.
אבל איך הגיע הכסא לירושלים? חסידי ברסלב קשרו הילה של מסתורין סביב שאלה זו, ולא מנדבים פרטים רבים, אך מסכימים לגלות שפרט לכסא הוברח לארץ גם מטהו של רבי נחמן. כך, למשל, רמז ר’ יצחק ברייטר, מזקני חסידי ברסלב בוורשה, פולין, במכתב שכתב בשנת 1937, בו הוא מביע את כמיהתו לארץ ישראל:
“לכן נתעוררתי, תהלה לאל חי, לשוב לכסֹף, אולי תבוא גם לי הישועה, כי כִּסוּפי לארץ ישראל אי אפשר לשער לך כלל, וכל יום ויום אני מתפלל ובוכה ומקיֵם ויקֹד ארצה בפשיטות […] גם זאת לבשורה טובה כללית, מה שכל אנ”ש דאומין [=אנשי שלומנו של אוּמַן] נוסעים שמה, וגם המטה והכסא באו שמה […] וגם כל עניני רבנו ז”ל יהיו נתרחבין, אם ירצה השם, עתה שם בארץ ישראל […] אבל בטחוני חזק, כמעט שאני רואה אותי ממש שם בארץ ישראל, ואני מקנא את מי שיהיה לו חלק בזה” (י’ ברייטער, שארית יצחק, ירושלם תשע”ח, עמ’ קג-קד).
ברייטר עצמו לא זכה לעלות לארץ, וסופו שנרצח במחנה המוות בטרבלינקה. היה בידו את המידע על מקומו של הכסא, אך הוא לא הוסיף על כך דבר. מעטה החשאיות מוסבר ברקע ההיסטורי להברחת כסאו של רבי נחמן לישראל: בתקופת ברית המועצות התקיימה באומן פעילות יהודית-חסידית קלושה. השלטון הקומוניסטי אסר קיום חיים יהודיים והחרים תשמישי קדושה. גם העלייה לארץ ישראל נאסרה בחוק, ועל כן מובן שהרעיון להבריח את כסא הרבי מאומן לארץ ישראל נחשב להזוי ולמסוכן, אבל זהו בדיוק מה שהתכוונו החסידים לעשות. פרטים מרתקים על פרשייה זו פורסמו בעיתון מעריב, ב-14.6.1957:
את מסעו של הכסא המפורק לירושלים ניהל ר’ משה בֶּר רוזנפלד, מוותיקי חסידי ברסלב, והוא שהעבירו, ביחד עם המטה של רבי נחמן, לידיו האמונות של ר’ משה בורשטיין, מוותיקי חסידי ברסלב שבין החומות (עוד זכיתי להכירו. נפטר בירושלים ב-2012, בגיל 100). התלאות שעברו על הכסא פגעו בו קשות, ונדרש עמל רב כדי לשקמו ולשחזרו במדויק. מלאכה זו הופקדה בידי כתריאל שוגרמן, וזקני החסידים מספרים שהכסא שוחזר במדויק פרט לרגליים האחוריות שלא שרדו, אך ידוע שהיו בצורת רגלי צבי.
אם כן, בתקופת המנדט נמצא הכסא ברובע היהודי. על מצבה של קהילת חסידי ברסלב באותם ימים כתבנו כאן:
ללא אדמו”ר וללא בית: בעקבות חסידי ברסלב בין החומות בתקופת המנדט הבריטי
למרות ההידרדרות הקשה במצב הרובע היהודי בתקופה שקדמה לנפילתו, לא עזב בורשטיין את ביתו, וכאשר נכנע הרובע היהודי (1948) היה בורשטיין בין השבויים שהובלו לירדן. כל תכולת ביתו נשדדה בידי הערבים, וכך גם החפצים שנשמרו אצלו, אבל בניגוד למטהו של רבי נחמן – דווקא הכסא שרד. מסתבר, שבאותן שעות גורליות נמצא הכסא בעיר החדשה וכך שרד.
תודה לידידי מורה הדרך דוד אטיאס על עזרתו בהכנת המאמר.
