גיליון 231, אלול תשפ”ד
“וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ… וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד… וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד” (שמואל ב ה, ו-ט).
עם כיבושה של העיר היבוסית התיישב דוד במצודת העיר. מעתה תהיה ירושלים לבירת הממלכה, והמצודה לארמונו של המלך.
היכן הייתה המצודה? שרידי העיר היבוסית-כנענית נחשפו בתחומי הגבעה המוכרת בשם ‘עיר דוד’. על פי ההיגיון, המצודה תימצא בחלקה הגבוה והשולט של העיר. כך אכן טענה הארכאולוגית ד”ר אילת מזר, שחשפה בשנת 2005 יסודות של מבנה אדיר ממדים, שקירותיו מגיעים לרוחב של כ-7 מטרים, מתחת לרצפת ‘מרכז המבקרים עיר דוד’. היא תארכה אותו לתקופת הברזל I, דהיינו למאות ה-10-11 לפסה”נ. תארוך זה מתאים לתקופת המעבר מן התקופה היבוסית אל התקופה הישראלית, והיא הציעה לזהות את המבנה עם ‘מצודת ציון’ או ‘מצודת דוד’ המקראית (ראו: א’ מזר, “ביצורי ירושלים בימי דוד ושלמה,” מחקרי יהודה ושומרון, כ [2011], עמ’ 172-167). הצעתה של מזר שנויה במחלוקת החוקרים, אך כאמור מיקומה באזור זה מתקבל על הדעת.
יסודות מבנה האבן הגדול במרכז המבקרים עיר דוד (צילום: נילי דל).
אלא שבמסורת הדורות זוהתה מצודת דוד מערבה משם – ב’עיר העליונה’, ליד שער יפו, במקומו של מוזאון מגדל דוד בימינו, על פי אותו היגיון עצמו. זו הנקודה הגאוגרפית הגבוהה ביותר של ‘העיר העתיקה’, כפי שמוכרת ומוגדרת בחומותיה, ובנקודה זו שכנה מצודת העיר למן העת העתיקה ועד העת החדשה. במשך כ-1,500 שנים – מאז התקופה הרומית המאוחרת, נשארה גבעת עיר דוד מחוץ לגבולותיה של העיר, וחורבותיה כוסו בשכבות עבות של עפר, חורבות ואשפה. לאיש לא הייתה סיבה לדמיין את הגבעה השוממה והנמוכה, למרגלות העיר המבוצרת, כראויה למרכז בירת המלכים הקדמונים.
הארכאולוגים, שחוקרים את עיר דוד מאז המאה ה-19 ועד ימינו, הזכירו לכול את מקום הגרעין הקדום של ירושלים, ‘המקום שממנו הכול התחיל’. הארכאולוגים גם הוכיחו שבמקום הנודע כ’מצודת דוד’ או ‘מגדל דוד’ ליד שער יפו כלל לא נמצאו עדויות להתיישבות בתקופה הכנענית או בימי הממלכה המאוחדת, והוא נכלל בגבולותיה של העיר רק בשלהי תקופת מלכות יהודה, כך שהזיהוי המסורתי אינו תואם את הממצא המדעי.
אבל המסורת העממית חזקה יותר מכל התגליות המדעיות, ו’מצודת דוד’ הוא כינויה של מצודת העיר בכניסה לעיר העתיקה גם בימינו. הראשון שייחס את המקום לדוד היה יוסף בן מתתיהו, האיש שתיעד את קורותיה של ירושלים בזמנו, בדור חורבן הבית השני.
“היא [ירושלים] נוסדה על שתי גבעות, [השוכנות] זו מול זו וביניהן מפריד גיא, שעד אליו הגיעו שורות הבתים משני העבירם. הגבעה שעליה שכנה העיר העליונה היתה גבוהה בהרבה מאחותה וישרה ממנה [למלוא] אורכה. בשל חוזקו של המקום נקראה אמנם ‘מצודה’ בפי דוד המלך […]” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים [מהדורת ל’ אולמן], ה ד, א).
בזמנו של יוסף בן מתתיהו שכן באתר זה ארמונו של המלך הורדוס, ובדבריו לא מבואר לגמרי מקומה של אותה “מצודה”, אבל בתקופה הביזנטית כבר שכנה מצודת העיר במרומי ‘העיר העליונה’, בין מגדלי ארמון הורדוס החרב, וכבר נקראה ‘מצודת דוד’ או ‘מגדל דוד’. בשלהי אותה תקופה, בסביבות שנת 570, נזכרת לראשונה מסורת מעניינת, מאת הנוסע הנוצרי האיטלקי אנטוניוס מפלקנטיה (או ‘הנוסע מפיאצ’נזה’):
“עלינו למגדל דויד, שם שׁוֹרר את מזמורי תהלים. גדול הוא עד מאוד ובו תאֵי נזירים בכל החדרים. המגדל מרובע וקטום, וגג אין לו. הנוצרים, מתוך אדיקות, עולים ללון שם […]” (א’ לימור, מסעות ארץ הקודש, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 232-231).
מגדל דוד מתואר כאן כמקום קדוש לנוצרים ואף כמנזר, וכך אכן ידוע ממקורות נוספים בתקופה זו, אך לענייננו נדגיש כי המסורת על מקום חיבור מזמורי תהילים בידי דוד נזכרת כאן לראשונה. מסורת זו נזכרה בכתבי נוצרים מאוחרים יותר בימי הביניים, למשל בדברי הנוסע אפיפניוס הגיופוליטס, כנראה במחצית הראשונה של המאה ה-8:
“ובשער המערבי של העיר הקדושה נמצא מגדל דוד, אשר בו ישב באפר וכתב את ספר תהלים” (א’ לימור, מסעות ירושלים, ירושלים תשפ”ג, עמ’ 261).
ירושלים במחצית השנייה של המאה ה-7 – בראשית התקופה המוסלמית המוקדמת – במפה מצוירת של הנוסע הנוצרי אַרְקוּלְף מגָאלְיה. השער המערבי של העיר נקרא ‘שער דוד’ (מקור: https://archive.org/details/ldpd_10827265_000/page/n30).
במשך מאות שנים המשיכה המסורת לעבור בין הצליינים הנוצרים. כך, למשל, מובא בדברי הסוחר הרוסי ואסיליי פוזניאקוב בשנת 1560-1559:
“הר ציון היה הגדול בתוך העיר הקדומה. היום הוא מעבר לחומת העיר, דרומה ממנה. על ההר הזה ניצבת הכנסייה הגדולה ציון הקדוש […] כאן גם קברי הנביאים, המלכים דוד ושלמה בנו, וכאן קבר המעונה הראשון סטפאנוס. מרחק יידוי אבן, על אותו הר ציון, נמצאת המערה שבה חיבר המלך דוד את ספר תהלים […]” (י’ רבא, ארץ ישראל בתיאורי נוסעים רוסיים, ירושלים תשמ”ז, עמ’ 164).
תיאור זה אינו מזכיר במפורש את המצודה, וגם זיהויה של “המערה” אינו ברור, אבל המצודה אכן נמצאת “על אותו הר ציון” ולא הרחק מקבר דוד.
צריח מסגד מחראב דאוד במצודת דוד, שמעליה מתנוסס דגל האימפריה העות’מאנית. תחריט מאת ג’ון דאגלס וודוורד (John Douglas Woodward) משנת 1881.
המסורת המוסלמית קידשה את דמותו של דוד המלך, ורואה בו נביא (א-נבי דאוּד), וגם היא מצאה עניין במקום ששימש אותו לתפילותיו. מסורת זו מספרת, שעם כניסתו של הכובש המוסלמי הראשון עֻמַר בִּן אל-חַ’טַּאב לירושלים, הייתה שאלת מקום תפילתו של דוד העניין הראשון שהעסיק אותו. הוא אמנם מצא את מבוקשו בהר הבית, ומסורות מוסלמיות מימי הביניים אכן מזהות את מִחְרַאבּ דאוּד (גומחת כיוון התפילה של דוד – בתרגום מילולי, מסגד באופן כללי) בהר הבית – בגומחה המרכזית במסגד אל אקצה, ובנוסף גם בקטע המזרחי של הכותל הדרומי. ובכל זאת, מסורות מוסלמיות אחרות אימצו את המסורת הנוצרית, שזיהתה במגדל דוד את מקום תפילותיו של דוד. כך נזכר לראשונה בדברי הנוסע המוסלמי העירָקי אלְהַרַוִי (מת בשנת 1215):
“בירושלים נמצא בֻּרְג’ דאוד [מגדל דוד] והמחראב שלו הנזכר בקוראן היקר” (א’ טל, ארץ ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634), ירושלים תשע”ד, עמ’ 123).
המוסלמים ניסו אפוא לייחס למגדל דוד אזכור בקוראן (38, 22-21), אף שבקוראן עצמו לא צוין כך במפורש, וכך קיבלה מצודת דוד את הכינוי הערבי ‘מחראב דאוד’, למן התקופה הממלוכית. מכאן אף קיבל השער הסמוך את השם ‘בָּאבּ מחראב דאוד’ – הלוא הוא שער יפו. אבל כאמור נראה שזו המזהה אותו במצודת דוד הושפעה מן המסורת הנוצרית המזהה כאן את מקום חיבור מזמורי תהילים.
המִחְרַאבּ (גומחת התפילה) ולצדו המִנְבַּר (דוכן הדרשה) בחדר המסגד במגדל דוד (צילום: אריאל מנור).
ומה ‘יודעת’ המסורת היהודית הקדומה על המקום שבו חיבר דוד את מזמורי תהילים? ובכן, היא אינה יודעת. היא אמנם ‘הסכימה’ לזהות את ארמונו של דוד עם המצודה (למשל, בדברי הנוסע משה פוריית, 1650), אבל לא התעניינה בשאלה היכן חוברו מזמורי תהילים. מדוע? אולי משום שהתשובה לכך מפורשת בכתובים, בשיר מזמור שהוקדש לירושלים:
“שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. גָּדוֹל ה’ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב” (תהילים מח, א-ג).
נראה כי ‘הר ציון’ המקראי הוא הר הבית, ומן הביטוי “הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן” אנו למדים שמזמור זה נכתב בנקודה הצופה אליו מדרום, דהיינו מעיר דוד – האזור שמוסכם כיום, כאמור, כבירת הממלכה המאוחדת הקדומה.
תודה לחברי ד”ר עמיחי שוורץ על הערותיו החשובות.
